איך עוברים את המשוכה הזו של פרידה?

אני בתהליך פרידה מאוד כואב. אני יכולה לומר שניסיתי הרבה פעמים להציל בכל דרך אפשרית את הנישואים האלה גם אחרי שמת כבר הרגש והתוצאה מול עיניי תמיד - זה נגמר. ההחלטה כמו כל החלטה שהיתה הגיעה ממני ולא כי רציתי.
מאהב לא בא בחשבון ובטח לא חיים כפולים. אין לי סבלנות לזה.
אני מנסה למצוא לפחות שותף הגיוני לסגור את כל הדברים האלה אבל אין הגיון בצד השני והוא מקשה עלי. אני עוברת סיוט שלא נגמר.
כמו גבר טיפוסי אני מניחה, שלא מעניין אותו כלום מלבד עצמו, כואבת יותר המחשבה שחשבתי שאני מגשרת בינו לבין העולם שבחוץ בזמן שלמעשה לא הייתי יותר מאשר כלי נוח למימוש דברים, בין אם מדובר בקריירה שלו או ברמה האישית יותר מן הסתם.
כל כך הרבה פחדנים ותלושי אופי כמוהו נמצאים שם בחוץ. פוחדים מהצל של עצמם אבל שומרים טוב טוב על האינטרס שלהם קרוב לכיס - פרדוקס!

אני מסובבת לרגע את הראש אחורה, רואה בזבוז ואני שואלת את עצמי בשביל מה ולמה? הרי גם הבא יהיה כזה בצורה כזו או אחרת אז מהי האלטרנטיבה בעצם? להפוך לתשמיש מיטה של מישהו?

כבר מעכשיו אני שומעת את הקול של אמא שלי בדיעבד כועס שלא הקרבתי עוד יותר ממה שכבר גמר אותי, שלא עמדתי בציפיות, שלא עשיתי מספיק ואיך הבת שלה בכלל העזה לעשות את הצעד הזה כשהוא רק חרא בן אדם. לשמוע אותה אומרת לי כמו מנטרה - "אז מה, כל הגברים כאלה, את לא יודעת? אני צריכה לספר לך?", "אין נישואים מאושרים".

הבעיה היא שכשניסיתי בכל כוחי לזכור רגעים מאושרים בכדי לפחות להשלות את עצמי, עלה בי רק הרגע הזה שקמתי לילה אחד בוכה ורציתי לדבר איתו והוא התעלם.
וזה רק ברמה הרגשית כי בשאר הדברים טיפלתי מתוך הרגל לבד.

הגעתי לשלב בחיים בו הכל מקבל מקשה אחידה, שום דבר לא מקבל מדרג או תנאי נוח יותר. מבחינתי, כולם שווים ואין באמת שוני ממשי בינינו מלבד האופי.
מתאים? כי זה מתאים. לא מתאים? זה פשוט לא מתאים.

אבל אז אני שואלת את עצמי אם זוגיות היא באמת מצב בר קיימא או איזו אילוסטרציה נוחה לאנשים?
האם אצליח להיפרד כמו שאני רוצה ואפתח דף חדש בחיי, טוב יותר?
איך לעבור את כל המשוכות האלה של גברים שירצו להכניס אותי למיטה וישתמשו בדרכים הכי יפות שלהם כדי להשיג את זה?
או כאלה שיעשו הכל כדי למשוך אותי אבל יתנדנדו כל כך הרבה כשגם איתם אאבד מקצב נשימה וסבלנות ואעזוב הכל?

אצליח למצוא גבר שהוא אבא במהותו? ערכי? אוהב? חבר שלא יפגע בי?
או שאשאר כמו רוב הגרושות עם הרצון הזה ומסתפקת בלילה או שניים אצל מישהו ולקרוא לזה חיים?

אז זהו, שאי אפשר לקבוע שלא, אבל אי אפשר גם לקבוע שכן.