רוצה מישהו שיהיה דומה לי, אז איפה אני טועה?

אחרי קשר ארוך הבנתי שהחיים שלי צריכים להתנהל בפאזה אחרת. לחזור ל"אני" שלי ולהמשיך מאותה נקודה שהבלעתי את עצמי.
אבל ממקום שלחמתי גם את המלחמות שלו וסחבתי את הכרכרה לבד, הפכתי והרגלתי למצב של "ממשיכת מצב". התעייפתי והסברתי לו שקשה לי, עם כל הרצון הטוב שהפכנו לידידים ברמה כלשהי.
היום מפחידה אותי העובדה שיבוא יום וארגיש מאוהבת בגבר בה בעת שאקום למציאות שארגיש בה נדרשת באותן דרישות ואתפקד כמנוצלת על סוללה ריקה.
אני מכירה את עצמי היטב ויודעת שברגע שאני נפגעת, אני ננעלת ולא בוחרת מסיכה.
אני לא מסוגלת לחלוק רגש והעובדה הזו בי קשה לי ואני לא מצליחה לשנות. כך שהחיים שלי הם לא 'שחור ולבן' אבל הם בהחלט 'כן או לא'.
או שאני אוהבת אותך או שאני לא אוהבת אותך, אין אצלי אמצע או הליכה תחת חוקי משחק כלשהו.
אני עושה הכל כדי שהקשרים הקרובים ביותר שלי יהיו בשקיפות מוחלטת, איתו אומנם אין לי כבר מה לגלות אבל עד לאן אני מגיעה כשאני מרגישה כך?
גילויי לב כבר לא יהיו, גם כי אין על מה או צורך וגם כי כמו כאלה שהחליטו על דעתם שהם זרים לי השתמשו בכך נגדי בשלב כזה או אחר. אז ... בשביל מה?
אני לא פגועה או נרגשת ודי התחסנתי אבל נשארתי עם טעם מר בפה שלא עוזב.
גם מולו וגם באופן כללי לעתיד, מה כל זה שווה בעצם?
אני מנסה לראות צעד אחד קדימה וחוששת להגיע ללופ דומה או גרוע מכך, בתוך משחק אהבים של מישהו או כזה שיתנה לי תנאים שאין לי סבלנות להתחיל להתמודד מולם. אני אישה של גבר אחד ואף פעם לא אחת מתוך כמה או כזו שבכיף מחליפה אותם, כך שאני נשארת גם כשלא טוב ונלחמת עד הסוף כשקשה, עד שנגמר בי הרגש.
וגם זה פאק די רציני בי כי עובדתית, נראה שאישה מאושרת היום מסתכלת על התחת שלה בלבד וממשיכה הלאה, גם אם מדובר בלעשות את הבלתי מוסרי ביותר.

בקיצור, אחרי כל החפירה הזו, נקלעתי למצב לא פשוט. בו אני מאוד מפוקסת אבל חוששת לקראת צעדים חדשים לעתיד לבוא עם בן זוג חדש ובטח להציב גבולות לאדם שהוא עברי אבל לא מפסיק לדרוש ממני את הבלתי אפשרי, שהוא יודע שגם אדע איך להשיג את זה.

אחרי קשר כזה, לא בא לי להרגיש בשוני מול בן הזוג אלא להרגיש שהוא מרגיש שאני משלימה אותו או דומה לו ברמות הזויות. ממקום שמישהו רוצה חברה ולא איזו אמה נרצעת או להיפך, כזו שתהיה הדרייב שלו בחיים.

איפה אני טועה? תאירו את עיניי.