מרגישה אפסית כי הוא לא שלי! הוא כל מה שחלמתי עליו אך יש לו חברה

הכרתי בחור תפוס. העניין הזה פשוט אבסורד, אנחנו לא מכירים בכלל, הוא לא יודע דבר וחצי עליי ולא ניסיתי לשנות את זה. הוא תפוס. יש לו חברה פאקינג שלוש שנים, (שהיא בטח יותר מדהימה ממני,) יש להם קשר בריא וחזק ואת האמת אני כמעט בטוחה שהם לא הולכים להיפרד למרות שהם רק בני 19, וזה לא העניין. גם אם הם כן יפרדו זה לא יהיה קשור אליי. ואני לא יכולה לחכות לו, אני לא יכולה לשבת בציפייה שבחור שאני בקושי מכירה יתפנה, גם כי זה מזעזע וגם כי אני לא יכולה לעשות את זה, אבל אני עושה את זה בכל מקרה וזה לא בשליטתי כבר.
אז זה העניין, אני רווקה כבר נצח. אומנם היו לי קשרים, חלק לא עבדו כי הם לא רצו אותי, מה שהתברר כדבר טוב כי אחרי הכל הם לא בשבילי, וחלק לא רציתי. תמיד היה חסר לי משהו, הזדהות, משהו לדבר. דברים משותפים. משהו, לא ידעתי מה. אבל לא הרגשתי שזה "זה" עם אף בחור שהכרתי. תמיד כששאלתי את עצמי אם זה באמת הולך לעבוד בנינו? אם זה מה שאני רוצה? זה מה שיעשה אותי מאושרת? התשובה הייתה לא.
אז אני בת 19, רווקה ללא ניסיון, עם רשימה של אכזבות מגברים. לא יודעת מזה פרפרים, לא יודעת מזה נפש תאומה, וזה לגמרי בסדר כי אני צעירה.
ולא מזמן החלטתי לשנות סביבה, לשנות סגנון בחורים, להפסיק. דיי לתת צ'אנסים לערסים הכבדים והפרימיטיביים שננתי להם צ'אנסים עד עכשיו. כי אני לא יכולה לצאת עם אותו סוג של גברים וכל פעם מחדש להתאכזב, למה אני בכלל מצפה שמשהו ישתנה? אז הפסקתי לפתח דברים עם בחורים שאני יודעת מראשש שהם לא מתאימים לי, וזהו. הבחור הנכון יגיע.
אז אני סופר רווקה כבר תקופה ארוכה, לבד לבד לבד, עד שהכרתי אותו.
אני לא יכולה להסביר אבל ידעתי שזה זה, זה הוא, זה הבחור ש ל י!
הוא אמור להיות שלי, הוא כמוני, הוא מהסוג שלי, הוא כל מה שחלמתי עליו.
הוא אפילו נראה כמו מה שחלמתי עליו. הוא מסוג הבחורים שלא אכפת לי שחברות שלי אמרו שהוא חנון ולא כזה חתיך, כי הוא פשוט מדהים.... הוא מסוג הבחורים שהייתי מביאה לבית, שהייתי מנשקת ומחבקת, זה הוא.. והוא לא שלי...
עד שמצאתי את מה שחלמתי עליו והוא לא שלי :(
זה רודף אותי, בחיים דבר כזה לא קרה לי, אני אובססיבית לפנים שלו ולקול שלו,
אני מתחננת שהוא זה שיסית את המבט ראשון כי אני פשוט לא מסוגלת,אני מסוגלת להסתכל עליו שעות.
אני מאבדת את הצפון כשאני רואה אותו. פשוט ככה, הלב שלי דופק מהר מדי ואני מרגישה קרבה עצומה לבחור כל כך זר, אני מרגישה תחושת שייכות. אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות, להיות לידו. כאילו ככה זה אמור להיות. אני מרגישה בבית. עד כמה מטורף זה,אה? הוא עובד במקום מסוים שאני מבלה בו לעתים קרובות ומאז שהסתכלתי עליו בפעם הראשונה אני שופכת כסף סתם רק כדי לראות אותו, שאני יושבת ואני יודעת שהוא מאחוריי אני מרגישה כזה פספוס, הוא פשוט לידייי! הבחור שהוא מרכז העיסוקים שלי ממש מאחורי, אין לו בכלל מושג, והוא כל כך רחוק. הוא מאוד פעיל באינטסרגם ובפייסבוק אז משם אני יודעת עליו הרבה.
על הדעות שלו, על החיים שלו, על מה שהוא חושב, על התחביבים, על כמה שאנחנו דומים בדברים מסוימים, על כמה שאם הייתי מכינה רשימה מסודרת של כל מה שאני אוהבת בגבר, הייתי מציינת כל אחת מהתכונות שיש לו, כל מה שהוא.
אני מאוד כנה עם עצמי, אני יודעת שהוא לא שלי, והוא לא יהיה שלי, אבל כל פעם שאני מכירה בחורים חדשים אני משווה. כמה שהוא לא כמוהו. כמה שהם לא מדברים אותו דבר, כמה שהם שונים, ואז אוטומטית אני מרגישה ריחוק וחוסר קרבה לבחורים ההם. הם לא הוא, וזה מטמטם אותי כי הוא יש רק אחד, והוא תפוס.
אני שונאת את עצמי, על זה שאני לא ישיג אותו אף פעם, על זה שאני יצטרך להתפשר על בחורים אחרים כדי לא להיות לבד, אני לא מספיק יפה, אני לא מספיק חכמה, אני לא מספיק טובה בשבילו, אני לא מספיק.
כאילו אלוהים עשה לי דווקא. להכיר את מה שחלמתי עליו ולגלות שהוא תפוס.
רק לי זה יכול לקרות. אני לא מבקשת עצות איך להשיג אותו, אני לא מתכוונת לנסות לפתות אותו או לדבר איתו בכלל, כל מה שעשיתי עד עכשיו זה להסתכל מהצד.
אני רוצה לדעת איך להתנער מההרגשה שהוא אמור להיות איתי?
או יותר נכון, שאני אמורה להיות איתו?
איך יכול להיות שאני יכולה להיות כל כך מאוהבת בבחור שלא מכיר אותי ואולי גם לא מעוניין....? איך לצאת מזה?