ברגעי עצבים איני שולטת בהתנהגות שלי, יש לי מחלת נפש?

היי, אני מאיה, בת עשרים
לפני שנה נכנסתי למערכת יחסים, הרצינית בחיי
האהבה שלי לבן זוגי היא עצומה וחסרת גבולות, מאז תחילת הקשר שלנו אני הרבה יותר מודעת לעצמי מרצון להיות הבת זוג הטובה ביותר, ואז אני מגלה פשלה גדולה שלי בויכוחים שלנו, כל פעם מחדש
לאחרונה היה לנו ריב, וכמו כל שגרה של ריב- אני מתעצבנת ממשהו שקורה/הוא ממני, אנחנו מתווכחים, בעוד אני מדברת ומדברת בלי יכולת להפסיק, כי עולות לי ככ הרבה מחשבות שליליות ופחדים מדחייה או מחוסר אכפתיות, עולות לי מחשבות שהוא רוצה רק ברעתי ורק מנסה לפגוע בי, ואני יוצאת מפרופורציות ולא מצליחה לשלוט בזה ואז מתחיל מנגנון ההגנה- מכסחת במילים פוגעניות, הוא אדיש לזה ואומר שהוא לא רוצה לריב/יש לו עיסוקים/ נדבר מחר וזה עוד יותר מדליק את העצבים שלי, כי אני חושבת שהוא אדיש, וזה נמשך עד שאני מגיעה לרמות בהן אני נגעלת מעצמי.
אני יודעת שהכוונה שלו היא למנוע ריב, אבל כאשר אני ב״התקף עצבים״ מהמריבה, אני רק ממשיכה לדבר ולפגוע יותר,
כשזה עובר ואני רגועה אני מבינה כמה הוצאתי את הריב מפרופורציות ואיך אני זו שכל פעם מביאה אותנו למצבים האלה, זה פשוט בלתי נשלט, בכל פעם שאני נפגעת ממשהו- נכנסת בי מפלצת שמדברת במקומי, שמנסה אק לפגוע לפגוע לפגוע, אני אומרת דברים שאני לא מתכוונת אליהם ועושה דברים שאני לא רוצה, אני באותו רגע מרגישה צודקת ושעל מנת לצאת צודקת עליי לפגוע,אך אחכ אני מבינה שזה לא נכון
עד למערכת היחסים הזו לא זיהיתי את זה בעצמי, אך הוא ככ חשוב לי שמאז שנכנסתי איתו לקשר אני נפגעת בעצמי מההתנהגות שלי. במבט לאחור אני מזהה את זה שתמיד זה היה טמוע בי, אך אותו אני ככ אוהבת שאני גם מגיבה לריבים שלנו בקיצוניות ככ גדולה.
, תמיד אני בסופו של דבר מתנצלת על ההתנהגות שלי ואומרת שאנסה לשלוט בזה אך זה פשוט קורה כל תקופה מחדש.אני לא יודעת מה לעשות כדי למנוע את זה לחלוטין ולהיות פרופרציונלית, לא להביא את עצמי לרמות כה רדודות. אני יודעת שלא מגיע לו, אני מפחדת שבפעם הבאה שאתנצל הוא לא יחזור.
,כל פעם אני אומרת לעצמי שבריב הבא אני אהיה פרופורציונלית אבל מהר מאוד אני מאבדת את זה. חשוב לציין שגדלתי לחינוך בו היחס בבית היה כזה- כאשר נכנסתי למריבה עם בני משפחתי הם תמיד היו יוצאים מפרופורציות ופוגעים בי במילים ואף אלימות מס׳ פעמים. אני בחורה בריאה , מתפקדת תמיד, עובדת, משקיעה בעתיד שלי ( סיימתי לימודים בהצטיינות) והכל אצלי הולך גי חלק בחיים, חוץ מהעניין הזה. אני לא רוצה להיות חולת נפש בעתיד,אני לא רוצה שהדפוס הזה יתקבע אתלי. אין לי כסף לפסיכולוג..רציתי לדעת אם יש כאן אנשים שזה קורה גם להם , האם זהו שם של מחלת נפש מסוימת ואיך הם מתמודדים עם כך?
אני יודעת שההתנהגות שלי אינה הולמת ואשמח לסינון תגובות פוגעניות, זה באמת לא בשליטתי באותו רגע.