היי לכולם.
העדפתי לא להחשף בשמי,מקווה שתבינו (:
בכל מקרה. מאז ומתמיד הייתי ילדה ביישנית,אך מאוד חברותית.. לא סבלתי מהתקפי חרדה,ובסך הכל למרות הביישנות שלי התנהגתי נורמלי לגמרי,הרבה חברות והכל סבבה.
בערך בגיל 14,עברתי משהו,שאולי ישמע טיפשי לאחרים אבל עליי הוא השפיע באופן משמעותי.
התחלתי להסתגר בבית, לפתח חרדה חברתית שרק החמירה עם השנים ודיכאון..
זה היה בשיאו בגיל 17..הרגשתי פשוט נורא מבחינה נפשית.
בגיל 18,פיתחתי באופן פתאומי מחלה כרונית,שהתמודדות עימה קשה ולא נעימה. לא אפרט כרגע איזה מחלה. אבל זה מאבק יוםיומי.
לא נעים להגיד את זה,ובתכלס אני הרבה פעמים לא חושבת ככה על עצמי והביטחון שלי הרבה פעמים נמוך אבל כנראה שבנים מסוימים כן אוהבים איך שאני נראת, אני מקבלת לא מעט מחמאות על המראה שלי.. ובנים שמביעים עניין, אך במקום כמו בחורה נורמלית שמתלהבת מזה שמתחילים איתה..אני מתחילה להרגיש רע,לפחד,מי שחווה התקף חרדה יודע מה זה מביא איתו-הזעה בגוף,רעידות,הסמקה,חם לך..ומה לא..
יש בי כל כך הרבה אהבה לתת אבל אני לא יודעת איך להוציא את זה כלפי חוץ!
אני לא רוצה להיות לבד..
אבל מצד שני קשה לי, אולי יש איזשהי אשליה מבחוץ שאני נראת טוב וכאלה, אבל מבפנים כל כך הרבה בעיות-התמודדות עם מחלה,בעיית חרדה ודיכאון .. קשה לי אפילו לצאת לפאב עם חברות בערב בגלל כל מה שעובר עליי!
כל הזמן מהדהד לי במוח שאף אחד לא ירצה אותי ככה ובגלל שאני לא רוצה להשלות אף אחד,אני פשוט מתחמקת או אומרת שכרגע אני לא מחפשת אף אחד. למרות שאני כן!!
מישהו חווה משהו דומה? עצות ? איך להתנהג? כי אני כרגע נמצאת במצב שדחיתי כל כך הרבה אפשרויות רק בגלל זה.
תודה רבה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות