ההורים לא מפרגנים; מה עם העובדה שאני סובלת ושהדבר היחיד שמציל אותי זה משחק?

שלום לכם,
אני בת 17, עוד מעט 18. בי"ב. זאת הולכת להיות חפירה ארוכה, אבל אני בכל זאת אשמח אם תקראו.. אני כל כך צריכה לפרוק את זה כבר, לא יכולה לשמור את זה יותר בתוכי.
מאז ומתמיד הייתי תלמידה משקיעה ששמה את הלימודים בעדיפות עליונה, מכינה שיעורים כל הזמן, מקשיבה בלימודים, חורשת למבחנים, תלמידה רצינית ואכפתית.
עד כתה י' הייתי מקבלת ציונים מושלמים, הייתי רגילה לזה.. סה"כ אני משקיעה וחורשת, אז מגיע לי ציון טוב, נכון?
בכיתה י"א הכל התחיל להיות קשה יותר ולהסתבך, התחלתי ללכת למורים פרטיים. היה לי נורא קשה, הפכתי להיות בנאדם דיכאוני יותר ועצובה בגלל הלימודים האלה..
אני לומדת בביה"ס מדעי ולכן המקצועות שלקחתי על עצמי לא קלים, המבחנים היו קשים וגם הבגרויות. במשך כל י"א התמודדתי עם לא מעט קשיים, הייתי בוכה, היו לי בלאק אאוטים בבמתמטיקה בגלל המון לחץ. בסופו של דבר הלחץ הנפשי שאני הייתי שרויה בו (ועדיין) גרם לי לבעיות רפואיות. ההורים שלי היו בהלם ממה שקרה לי בי"א. הם תמיד היו הורים דוחפים בעניין הלימודי (חינוך רוסי), חינכו אותי ללמוד ולהשקיע כי זה חשוב לעתיד. וככה תמיד עשיתי, כי ידעתי בעצמי שזה חשוב להצליח בלימודים בשביל לפתוח דלתות בעתיד.
בי"א ההורים שלי היו בהלם מהמצב הנפשי שלי בגלל הלחץ מהלימודים והעומס ובפעם הראשונה בחיים שלי הם אמרו לי להירגע ולקחת את זה יותר בקלות, הנפש שלי והבריאות שלי יותר חשובים מלימודים ומציונים על נייר.
יש להדגיש שוב שהלימודים האלה הפכו אותי לבנאדם ממורמר, בתקופת הבגרויות הייתי מתהלכת בבית עם פנים עצובות ללא חיים. לא היה לי כמעט שום עיסוק בחיים שלי מלבד למידה, למידה ועוד למידה.
השנה, אני בי"ב והתחלתי לעסוק במשהו שאני נורא אוהבת ולא עסקתי בזה שנים - משחק, דרמה. שזה לגמרי ההפך ממה שאני לומדת בביה"ס, מקצועות מדעיים וריאלים.
משחק גורם לי להרגיש חיה יותר, שמחה, משוחררת, מלאה באנרגיות חדשות. זה נותן לי שמחת חיים שמעולם לא חשבתי שהיא קיימת בי. זה כרגע הדבר הכי טוב שקורה לי, אני מרגישה כאילו זה מציל אותי... יש לציין שאני משתתפת בהפקה שתעלה לבמה ואני נורא נרגשת לקראת זה.
אימא שלי מלכתחילה הייתה נגד הרעיון הזה שאשקיע זמן במשחק, לטענתה זה פוגע לי בלימודים. בלמידה למתמטיקה, לפיזיקה...
אני לא יכולה לשמוע את זה יותר! לא יכולה! הלימודים כן חשובים לי אבל די, נמאס. כמה אפשר? המקצועות האלה יצאו לי כבר מכל החורים, אני לא יכולה יותר, משחק זה באמת הדבר היחיד שעוזר לי לצאת מהשגרה המעיקה ולהרגיש חיה יותר.. שמחה! צוחקת, נהנית! זה כמו תרופה לנפש שלי.
עכשיו לא אמרתי שאני אפרוש מלימודים ואני כמובן לא אנשור מביה"ס, אני תלמידה טובה ומשקיענית. אבל מה הבעיה שאני אחלק את הזמן שלי גם ללימודים וגם לדברים שאני אוהבת? למה אסור שיהיה לי איזון בחיים?
למה לאמא שלי לא אכפת מהנפש שלי? למה היא לא רוצה לראות אותי שמחה? היא נהנית לראות אותי ממורמרת ועצובה מהלימודים האלה?
תמיד שאני מתלוננת שאני כבר לא יכולה יותר עם כל העומס והלחץ, היא מאשימה את התיאטרון. היא אף פעם לא תעז להעלות על דעתה שהלימודים האלה מוציאים ממני את המיץ ואת הנשמה. תיאטרון, משחק, דרמה, זה הדבר היחיד שעוזר לי לא להישבר מהעומס ולא להתהלך בבית בדיכאון כמו זומבי.
תמיד שאני מדברת בבית על המשחק וכמה שאני נהנית ממנו, אימא שלי מקשיבה ומחמיצה פנים "מה עם השיעורים במתמטיקה? אין לך מבחן ללמוד אליו?"
אני לא יכולה לשמוע את זה יותר!!!!!! לא יכולה. זה כאילו היא פשוט לא קולטת. לא מסכימה להבין.
דיברתי על זה עם אבא שלי, והוא הבין. באמת שהוא הבין והוא יותר מפרגן לי, והוא דיבר איתה, אבל אין. היא לא מבינה. כשאני מדברת על המשחק, היא נהיית חסרת סבלנות. אחרי מבחנים היא תמיד תשאל אותי איך היה לי, אבל אחרי שאני אחזור הביתה מהמשחק היא לא תתעניין בכלל.. כאילו זה כלום.
לא אכפת לה מהנפש של הבת שלה וזה הכי מכאיב לי.
נכון, היא רוצה שאני אלמד טוב, שאני אצליח, שיהיה לי עתיד טוב. אבל מה עם ההווה שלי? הוא לא מספיק חשוב לה? מה עם העובדה שאני סובלת ושהדבר היחיד שמציל אותי זה משחק? אני כותבת את זה ובוכה..
לפעמים אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרק רוצה ומחפשת את הליטוף המעודד של אימא.. :(