ילדתי לפני 8 חודשים ואני לא מרגישה חיבור וקרבה אל הילדה

שלום לכל המייעצים והמייעצות!!
אני בת 29,אימא חדשה לילדה בת 8 חודשים, ברצוני לציין שלא רציתי בילדה זו ישר בהתחלה,וכשנכנסתי להיריון חטפתי הלם ולא הסכמתי להמשיך את ההריון כלל ,רק בזכות הורי שכל כך לחצו המשכתי אותו ,ההריון הזה וכל מה שסביבו העיבו על הקשר שהיה מלכתחילה עם המון עליות ומורדות ביני ובין בעלי ,זה גרם לנו לפיצוץ רציני בינינו עד כדי חשיבה על גירושין מבעלי (היינו כבר ברבנות ..) בסופו של דבר, החלטנו להישאר יחד ולבטל את הגירושין וכשהילדה נולדה ,לא הרגשתי שום קשר אליה בכלל בכלל כיוון שלא רציתי אותה בכלל ולא תכננתי להביא אותה לעולם כבר בהתחלה,זה היה עבורי כמו הלם מוחלט ורציתי לעשות הפלה...חשבתי לעצמי,בשביל מה אני צריכה את היצור הזה עכשיו ? סתם יקלקל את היחסים ביני ובין בעלי.
אני מציינת פה שאני גם מסוג הנשים שהזוגיות הרבה יותר חשובה לה מילד/ה,אצלי ילד תמיד יהיה מקום אחרון בסדר העדיפויות שלי בכל מקרה.
לאחר שהילדה נולדה, בניתוח קיסרי לאחר שנכרך לה חבל הטבור מסביב לראשה מספר פעמים ,היא לבסוף נולדה בריאה ושלמה אך אני הרגשתי שאני לא מוכנה ולא רוצה להיות אימא ולא מעוניינת בילדה כלל וכלל, הילדה היא זו שהחזירה ביני ובין בעלי אבל היא גם הרבה פעמים גורמת למריבות בינינו ולעצבים וכעסים שלולא היא הייתה בחיים לא היו נגרמים.
גם כיום כשהיא כבר בת שמונה חודשים, אני לא מרגישה אליה חיבור וקרבה כלל, כולם מסביבי מראים התלהבות ממנה, משחקים ואוהבים אותה ואני אפילו לא מסוגלת לנשק ולחבק אותה אלא רק כשאני רוצה להרדים אותה על ידי ערסול בזרועותיי כדי שתישן .אני גם כל הזמן רוצה שהיא תישן ולא תהיה בפעילות כמעט (כשהיא איתי),יש לציין,אני מקבלת המון עזרה מהוריי לפחות 3 פעמים בשבוע ,פעמיים אני נשארת בבית ומטפלת בילדה.
אני גם לא יוצאת עם הילדה מחוץ לבית בכלל עם העגלה, מחשש שמא תבכה לי ותעשה לי פאדיחות ובושות וכולם יסתכלו עלי או יבקרו אותי.
אנשים בחוץ רעים ומבקרים תמיד אימהות צעירות על איך שהן מגדלות את הילדים שלהם.מאוד קשה לי עם כל המצב הזה,אני מרגישה חוסר אונים ,דכדוך ודיכאון וכעס גדול על זה שהבאתי אותה , בנוסף יוצא לי גם הרבה לקלל את הילדה ולהתעצבן עליה ולכעוס עליה כי היא גורמת להמון מלחמות וכעסים ביני ובין בעלי ואפילו לקנאה מסויימת בזה שהוא מתייחס יותר אל הילדה מאשר אליי כאשתו...זה פוגע ומעליב אותי מאוד,בעיקר שאצלי,כפי שציינתי,הזוגיות בראש המעלה ולא הילדה..
מאוד קשה לי וכואב לי שזה המצב וכולם חושבים שאני לא נורמלית ,משוגעת ואנוכית מאוד אבל אני מרגישה בסדר גמור עם עצמי ושפשוט אני לא במצברוח טוב ומדוכדכת באופן קבוע.
יש לציין כי אני עושה את כל מה שמצופה ממני כאימא באופן מכאני ביותר ,לא בכיף ובהנאה שמצופה ממני כאימא ולא בתענוג גדול אלא רק כי "צריך לעשות את זה".

אשמח לתשובות רציניות מנשים או אנשים שיצא להם או שחווים הרגשות זהות לשלי ,ברצוני לדעת שאני אולי לא לבד ושיש עוד נשים שחוות הרגשות זהות לשלי .בהתחלה אני גם בכלל לא רציתי ילדים וכשהתחתנתי ,בגלל לחץ חברתי פה ושם הסכמתי לשני ילדים בלבד ולא יותר.מה גם כשאני רואה הורים עם ילדים זה מעלה בי חלחלה וגועל רציני ובכלל לא מראה נכונות או רצון להחזיק שום תינוק או תינוקת (בפרט לא במשפחה ולא בכלל) ,לא רוצה שיתנו לי לגעת או להחזיק שום תינוק.האם המצב הזה נורמלי?? האם מה שאני חווה ואומרת הוא בסדר?נורמטיבי ?
הגיוני??
אשמח לתשובות מהירות ורציניות תודה רבה לכם , תזכו למצוות!!