הוא הציע לי נישואין והסכמתי, יכול להיות שאנחנו צעירים מדי ועושים טעות?

אנחנו ביחד שנתיים וחצי. עברנו את כל גיל ההתבגרות ביחד. הוא הכיר אותי כשהייתי בשפל המדרגה, אחרי שמישהו שאהבתי ניסה "לאנוס" אותי (זה לא היה מקרה קיצוני כל כך, כי הכוחניות היתה רק מינימלית, וזה לא הגיע לידי אונס) ואני הייתי כזו מבולבלת, ילדה בת 14-15, שבהתחלה הכחשתי את מה שבאמת קרה וחשבתי על זה כנשיקה ראשונה ומגע ראשון בחזה... וזה דרדר אותי מאוד. כשהוא הכיר אותי, הפגישה הראשונה היתה בסטנד אפ, הייתי חברותית איתו, והוא היה ביישן "וחנון" (גם אני הייתי כזו, אבל המקרה שהיה לי והעובדה שהתכחשתי אליו גרם לי להתנהג אחרת) , הפגישה הסתיימה בחיבוק ענק, וסוף סוף קיבלתי את החום הזה שהייתי כל כך צמאה אליו. הפגישה השניה היתה בטקס הסיום שלו של כיתה י', אני הייתי בסוף כיתה ט', ואת רובה ביליתי עם ההורים שלו, כאשר בסוף חוויתי את הנשיקה הראשונה האמיתית שלי - שלנו.
השנה הראשונה היתה קשה. התחלתי לחזור לעצמי אבל זה היה תהליך נורא עמוס. גם לחזור להיוודעות על מה שבאמת קרה, גם להבין מי אני באמת.... וגם לנהל מערכת יחסים ראשונה. תמיד הייתי אותה ילדה, מתוך 4 אחים, שמאוד מאוד מעריכים אותה. מאוד. הניהול, הבגרות האישית... זה מה שעיצב אותי, ככה שמערכת היחסים הזו מאוד עיצבה אותי והפכה אותי למי שאני. פתאום הורדתי את המייקאפ, הפסקתי לחפוף את השיער באובססיביות, חזרתי לאותה הילדה שמחבקת את כולם ומחייכת, שעוזרת וכל כך אוהבת את הלימודים, את החבר ואת החברה הטובה, ואת המשפחה כמובן.
השנה השניה כבר היתה קלה בהרבה. הכרתי אותו. כבר נוצרה הרמוניה בינינו. כשאנחנו נפגשים, כל כך כיף לנו ביחד. אנחנו נפגשים כפעמיים שלושה בשבוע, והוא כל כך כל כך אוהב אותי, ואני אותו. אנחנו צוחקים, מתחבקים, משחקים משחקי קופסה (הוא בן 18 ואני בת 17!) , משחקים במחשב, מדברים, ישנים. תמיד יש לנו מה לעשות, אנחנו החברים הכי טובים.
יש לנו כל מיני מקרים מיוחדים. כמו שאנחנו מתחילים לדבר על איך נגדל את הילדים, או מה התקציב שכנראה יהיה לנו ואיך נתמודד איתו.
אחרי כשנה וחצי, התחלנו לקיים יחסים. זה קרה לאט. מאוד מאוד לאט, בדיוק כמו שרציתי. פחדתי. לא כי פחדתי שהוא ינצל אותי, אלא כי פחדתי שאני לא אהיה ערנית מספיק בשביל לשים לב שאני שלמה עם כל צעד- כי לא רציתי שהוא יפגע בי וניפרד, כי ידעתי שהוא לא יכול לפגוע בי במכוון.
היום, בדיוק היום, אנחנו שנתיים וחצי ביחד. אנחנו עדיין מקיימים יחסים והאהבה פשוט פורחת. שלשום הוא אמר שיש לו הפתעה- הדבר הראשון שחשבתי עליו זה אירוסין. אני התחלתי לחשוב על אירוסין *איתו* עוד לפני שהתחלנו לקיים, זה היה הדבר שהכי רציתי בעולם. ולא בשביל לרוץ ולהתחתן בגיל 18-19, ממש לא, אלא בשביל שזה יהיה באוויר, כדי שאוכל לצייר על הדף את החתונה העתידית בע"ה בע"ה שלנו, בלי לחשוב על "אם זה בכלל יקרה".
אז כשהוא הציע, והוא עשה את זה בצורה מקסימה- הטבעת היתה טבעת שלו, לא כסף אמיתי ולא כלום. הוא התחיל לעבוד וקיבל משכורת ראשונה, הוא יכל ללכת לקנות עם זה טבעת, אבל הוא נתן את הכסף להורים שבחובות והביא לי את מה ששייך לו. יש לי צמרמורות כשאני חושבת על זה, איזה ילד בן 18 עושה דברים כאלה... הוא גם התרים דם לא מזמן, הצטרף לתרומת איברים... בן אדם זהב.
אבל אני קוראת באינטרנט על כמה שזה דבר "מטומטם" לעשות... להציע אירוסין בגיל כזה. והאמת היא שבתור אמא לילדה בת 17, הייתי חושבת על עצמי בתור לא שפוייה או פשוט ילדותית כל כך שעושה דברים ממש לא לגילה. אני כל כך חוששת מהסטיגמה הזו של הגיל, כשסיפרתי לפני חודש להורים שאנחנו מקיימים הם היו בשוק... זה סיפור כל כך מתוסבך, ואמא תמיד שואלת "למה את צריכה את זה?" ....
ואני שואלת - אני באמת חייבת ללכת לפי חוקי החברה? אני באמת חייבת לחשוב על הדבר הזה בתור דבר ילדותי ולבטל את הנושא? מה בכלל עושים במצב כזה? מה אתם הייתם עושים במקומי?