מרגישה הבן אדם הכי מגעיל בעולם, בא לי לבכות על איך שהחיים שלי נראים

אני מרגישה הבן אדם הכי מגעיל בעולם. מן הרגשה פנימית כזאת שבא לי לבכות...
אם אני מסתכלת על עצמי מהצד ועל החיים שלי- אני נורא מעוררת רחמים. מן מסכנה כזאת שהעבר שלה די גרוע וההווה? גם הוא בעצמו לא משהו בכלל. והחלק הכי גרוע בעניין- שאין לי כוחות לשנות את זה. אין לי כוח לשנות את החיים חסרי הטעם שיש לי עכשיו.
כלפי חוץ אני חייכנית ו"מתוקה", הכל נראה טוב ויפה. אך מבפנים אני מרגישה הבן אדם הכי דוחה בעולם...זה שאף אחד לא רוצה או ירצה להתקרב אליו.
המילים הנוראיות, ההעלבות, ההשפלות, הירידות הקבוצתיות, הרכילויות- כל ההשמצות שעברתי פעם במשך הרבה שנים בתיכון עדיין נמצאות וחרוטות במוחי. קשה לי להיפטר מהן, זו מן טראומה שלא עוברת. לא משנה כמה מחמאות, חיזוקים, ניסיונות לשפר את הרגשתי- כלום לא עוזר. אני עדיין ארגיש המכוערת שיושבת בצד, זו שכולם סרקו מכף רגל ועד ראש- רק כדי לפגוע בה.
הייתי מתה להגיד שזו לא אני...ומתה להגיד שאני חזקה, שזה לא השפיע עליי ולא נפגעתי בכלל. אז אני מדחיקה ואומרת "מה שהיה היה, עכשיו החיים שלי אחרת" אבל זה לא עוזב אותי, הביטחון שלי עדיין בריצפה. אני הולכת ברחוב ומרגישה הבן אדם הכי מגעיל בעולם...וכשמסתכלים עליי- זה בכלל לא מחמיא לי. אני רק רוצה שיפסיקו להסתכל, שיפסיקו לבחון.
זה לא בראש שלי...להרבה אנשים, בעיקר בחורות, יש נטייה לבחון אותי מכף רגל ועד ראש. למה? מה העניין?

גם ככה אף אחד לא מסתכל עליי מסיבה מיוחדת, כנראה שאני סתם מייחסת לזה חשיבות. הרי מי יסתכל עליי? בטח נשארתי אותה ה"מכוערת" מפעם, שאף אחד לא ירצה להסתכל עליה...

נדמה לי שאני אשאר ככה כל החיים שלי.
אין לי חשק למצוא עבודה טובה מרוב כל האכזבות שהיו לי מעבודות בעבר, אין לי חשק לחפש מה ללמוד כי שום דבר לא יעבוד במציאות, לא יהיה רווחי בשבילי. אין לי חשק להכיר אנשים, לסמוך על אנשים...לא סומכת על אף אחד, איבדתי אמון. נפגעתי יותר מדי בעבר...לא יכולה להסתכן ולעבור את זה שוב. אנשים מאכזבים וממשיכים לאכזב, הרי הכל עובד לפי אינטרסים. כשאתה מצליח- אוהבים אותך, כשאתה לא מצליח- אף אחד לא מעוניין בך. ככה זה, אני נלחמת בעצמי כדי להיות הטובה ביותר בכל דבר שאני עושה. רק ככה אוהבים אותי. זה העולם האינטרסנטי שלנו...
אני בטוחה שיש אנשים שהם לא כאלה. אך מניסיוני הכואב, הכרתי רק אנשים כאלה ואיבדתי תקווה.
לא רוצה זוגיות, לא רוצה חברות, לא רוצה ידידים, לא רוצה עבודה או לימודים. מעדיפה לקבור את הראש בתוך החיים המשעממים שלי ולהבין שזה מה שנגזר עליי.
תודה למי שקרא, אם בכלל...זה רגע של דיכאון שבטח יעבור עוד מעט ואני אפסיק לחשוב ככה. אבל ברגעים כאלה, זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו...