מגיל קטן מרגישה בודדה למרות שיש סביבי אנשים, למה זה?

למה אני מרגישה לבד? עוד מימיי הבית ספר. ביסודי, בחטיבה, ובתיכון. בצבא זה עבר וממש לא הרגשתי ככה, הרגשתי להפך מלאה חברים והיו לי חברות קבועות שתמיד היינו ביחד והיה מושלם. ואז בתקופת הפסיכומטרי זה שוב חזר, תחושת הבדידות.. שכולם מתחברים לכולם או שנמצאים בחבורות ואני נשארת לבד ונאלצת ללמוד למבחן הנוראי הזה בעצמי. טסתי לחופשה בחוץ לארץ למשך שנה. לא הייתי בארץ והרגשתי כמות אנשים שמתגעגעים אליי ורוצים שאני אחזור. ושחזרתי גם היה מושלם מבחינת חברים תמיד אנשים חיפשו לדבר איתי ולהיות איתי. ועכשיו שאני סטודנטית אני מרגישה שוב לבד :((. אני בוכה המון. אני יודעת שאני בת 26 אבל כנראה זה משהו שלא פתור אצלי מגיל קטן. מי שנמצא איתי אוהב אותי. ואני מתרחקת מאנשים צבועים אני קולטת את זה ישר עליהם ומבלי לשפוט ישר, כמובן אחרי קטעים שמגלים את הפרצוף האמיתי של האנשים. יש לי חבר שנה וחצי. ואיתו אני לא מרגישה לבד. אבל הנה למשל שעכשיו שאני סטודנטית הבנות לא קוראות לי ללמוד איתן, מדברות איתי רגיל בלימודים ובטלפון אבל לא מספרות לי על מפגשים. :/. אני לא מבינה למה? מה עשיתי? באמת שאני בן אדם שלא מסוגל לפגוע בזבוב. אני לא מרכלת דברים רעים על אנשים מאחורי הגב אבל אני שומעת אנשים אחרים מרכלים על אחרים וזה גורם לי להרגיש שגם עליי מרכלים. ואני לא מסוגלת להסתובב עם אנשים כאלה. ואם כן.. אז אני לא מספרת יותר מידיי. הבעיה שזה נותן לי להרגיש בודדה.. אני לא מסוגלת להיות צבועה עם אנשים ובנוסף אני לא יכולה לספר דברים שאני רוצה לשתף כי אני יודעת שזה יעבור הלאה. יכול להיות שתוך כדי שאני רושמת את השאלה עולה לי התשובה.. שאני לא סומכת על אנשים ונפגעתי מאנשים שסמכתי עליהם בעבר וזה גורם לי להתרחק מהם והם נשארים רק בגדר "שלום" וישיבה בהפסקות. וזה מה שגורם להם לא לקרוא לי.

מה אתם חושבים על זה? אני פעם ראשונה כותבת משהו במדור הייתי חייבת לשתף את ההרגשה שלי.. הרבה פעמיים אני מרגישה שלא רוצים להיות איתי, אבל אם פוגשים אותי בעבודה או בלימודים שמחים לראות אותי..אז למה לא לקרוא לי גם? זה קצת פוגע. :/ אני גם טיפוס שאומר הכל בפנים.. אולי זה מה שפוגע בהם? למרות שאני מרסנת בדיבור כדי לא לפגוע. ואני לא בן אדם ציני ומעצבן. אז מה הבעיה איתי?

חייבת להוסיף ולציין שלפעמיים אכפת לי מה חושבים עליי... פעם לא היה כזה אכפת לי מזה.. אבל לפעמיים זה מפריע לי.. אני מרגישה שחושבים עליי שאני טיפשה. ואני יודעת שאני לא. יש לי ציונים סבבה, אני יודעת הרבה דברים על העולם ויש לי ניסיון חיים מטורף.. אז למה אני חושבת שזה מה שחושבים עליי? יכול להיות כי בגיל יסודי אבא שלי תמיד קרא לי מפגרת?? ותמיד ניסיתי לרצות את ההורים שלי ולא לאכזב אותם. ותמיד הרגשתי שאכזבתי אז גדלתי בתחושה שאני "מפגרת".

איך אני משנה את הגישה הזאת?? הגעתי לגיל 26 ובחיים לא חשבתי שזה ילווה אותי עד הגיל הזה. זה ממש מפריע לי בחיי היום יום.

מצטערת על החפירה אבל אשמח לשמוע כמה דעות :)