אני חיה חיים עלובים חסרי כל משמעות ותוכן

מתנצלת מראש שזה ארוך, פשוט מרגישה חייבת לשפוך את הכל...
אין לי מושג בשביל מה אני חיה, לא מצליחה למצוא שום משמעות/מטרה ואני מרגישה שאני חיה מחוסר ברירה.
אני בת 33, בלי זוגיות, חיה אצל ההורים ולא מצליחה מבחינה רגשית נפשית לשכור דירה ולחיות לבד. בפעמים שניסיתי לצאת מהבית זה תמיד היה קשור איכשהו לקשר זוגי עם בחור כלשהו, וברגע שהקשר נגמר הייתי מיד חוזרת הביתה ולא מסוגלת להיות שנייה בדירה ששכרתי ואז פשוט הדירה השכורה הייתה עומדת ריקה. מצד שני לגור עם שותף אני גם לא יכולה (גם את זה ניסיתי). כשאני גרה מחוץ לבית ההורים אני מרגישה עוד יותר את הלבד ואת כל מה שאין לי בחיים וזה מכניס אותי לחרדות ולחץ, כך שאני חוזרת להורים.
אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת מהעבודה, רואה קצת טלוויזיה, מקשיבה למוסיקה, הולכת לישון וחוזר חלילה. בסופי שבוע או חופשים אני לא עושה דבר, שוכבת רוב היום במיטה בפיג'מה כי אין טעם להתלבש, אני הרי לא יוצאת מהבית ואין לי לאן ללכת. כששואלים אותי בעבודה מה עשיתי בסופ"ש אני ממציאה משהו לפעמים כי אני מתביישת שיידעו שאני לא עושה כלום ואין לי חייב חברה. חברות אין לי, כמעט כולן נשואות עם/בלי ילדים וכאילו איבדנו כל שפה משותפת ואני התרחקתי גם מתוך קנאה שיש להן מה שאין לי. החברה הרווקה ללא זוגיות היחידה שיש לי גם עסוקה בעניינים משלה ואז אולי פעם בחודש נצא נבלה איפשהו. היא גם לא ממש מעוניינת לעשות פעילויות שאני רוצה לנסות ולבד אינני רוצה ללכת. מידי פעם אני הולכת לקפה וקצת שופינג עם אמא שלי אבל נראה לי פתטי שבחורה בגילי תבלה עם אמא שלה.
עכשיו אני מנסה ללכת קצת לספורט כדי שזה יוציא אותי מהבית לשעה כמה פעמים בשבוע ואולי אכיר שם בחורות נחמדות. הבעיה היא שאני לא מצליחה ליצור קשרים חברתיים משמעותיים שחוצים את מסגרת הפעילות שבה אני משתתפת, וכך למעשה האנשים שאני מכירה בפעילויות כאלו הופכים למכרים אבל לא לחברים. גם אין לי תחביבים או משהו שאני ממש אוהבת לעשות, כאילו התרגלתי לאהוב לראות טלוויזיה ולשמוע מוסיקה וזהו.
על פניו אני אדם תקשורתי, בעל ביטחון, מסוגלת לדבר על הרבה נושאים, בעלת הומור ואנשים לא מאמינים שאני ביישנית אבל בפנים אני חסרת ביטחון וסגורה. אני גם חושבת לעצמי מה יחשבו אנשים אם יידעו שאני גרה בגילי עם ההורים ואין לי שום זוגיות, זה נשמע רע ופתטי ואז אני מרגישה פתטית מה שגורם לי להתרחק ולהיסגר רק כדי שאנשים לא יידעו. אני אפילו מרגישה נחותה מאנשים אחרים בגלל המצב שלי למרות ש"על הנייר" מה שנקרא אני נחשבת לאדם איכותי (משכילה, רהוטה, בעלת שאיפות מקצועיות, נראית טוב וכו').
וככה אני מעבירה את ימיי וזה חסר כל תוכן או משמעות, אלה הם חיים דלים ביותר וככל שאני מתבגרת אני מרגישה שאני נהיית יותר ויותר מבודדת וסגורה. אני לא אדם של מליון חברים ואני אוהבת גם את הלבד שלי, אבל אין לי אפילו איזה 2 חברות טובות שאיתן אני יכולה לעשות דברים ולהרגיש שאני חיה ומבלה. הייתי גם בטיפול פסיכולוגי למשך זמן מה אבל מבחינה מעשית זה לא עזר בכלום. אני שואלת את עצמי לשם מה אני חיה? בשביל לעבוד? בשביל לנשום? מסביב נראה שכולם עושים חיים ושמחים ומבלים ומפרסמים אלפי תמונות בפייסבוק ואילו אני כלום. איך ממשיכים ככה? איך יוצאים מזה? האם יש עוד אנשים שמרגישים כך?