help i need somebody, בוכה אומללה חסרת תקווה

היי אני פה בוכה אומללה חסרת תקווה, לגבי עצמי לגבי העתיד לגבי החיים.
השאלה שלי היא מתי מתחילים החיים?
מתי החיים שלי יתחילו? או שמא אלו הם חיי?
כל חיי חייתי בלופ מטורף של בית ספר בית בית בית ספר לימודים לימודים לימודים כי "זה הכי חשוב בחיים" כך אמי אמרה לי.
למדתי ויש לי תעודת בגרות לתפארת לנופף בה לכל עבר, למסגר ולתלות אותה למען יראו כולם
(בהקצנה כי זה משהו שאני כבר לא מעריכה בדיעבד)התחלתי ללמוד השנה תואר ריאלי
ואני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי.
ונזכרת כי "זה הכי חשוב בחיים" כך אומרים לי כל הסובבים.
ולמי זה משנה מה אני מרגישה מה אני רוצה. כל אחד רוצה לומר את דעתו אף אחד לא מעוניין בדיאלוג.
אז התחלתי ללמוד(כי הייתה לי הזדמנות חד פעמית ) ואני כנראה לא "אראה עולם" לא כפי שרציתי לפחות.
כן אני אראה עולם, עולם של עבודה מ8 עד 16
של משכנתא הלוואות ובנינים אפורים וחיים יבשושים
החיים שחיתי עד הלום.
אני לא מכירה חיים אחרים הקיבעון משבש לי את השכל ואת החשיבה אני שוכחת מתבלבלת
בחייי שנהייתי מטומטמת.
לא מצליחה להפסיק את המחשבות האלה שפיספסתי שלא חייתי שלא אהבתי שלא עשיתי שלא ראיתי. לא חוויתי את תקופת הנערות ועכשיו גם לא את תקופת הצעירות.
המשפחה מודעת לבעיה הם רואים שאני לא כתמול שלשום, שמחה וצוחקת, אבל לא עושים דבר.
למרות שכשהם צריכים אותי אם זה עזרה מנטלית, עידוד. ואם זו עזרה כספית תמיד אני שם לפחות הייתי עד שהתחילה התקופה הרעה שלי ואף אחד לא בא לעזרה. והבנתי שעדיף בלעדיהם.
האי היענות שלהם מאוד איכזבה אותי וגרמה לי להתבוסס יותר ברחמים העצמים המטורפים שלי ובמחשבות שלא פוסקות כמה אני גרועה בלימודים כי אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות שיעורים, איך טעיתי כשאמרתי את זה או את זה. איך פספסתי הזדמנות לטוס עם ידידה (אשת השיחה היחידה שהיתה לי) לחו"ל ל"טיול הגדול". ואיך תמיד חשוב לי מה שאחרים חושבים מה שהוביל אותי למצב שהתחלתי ללמוד ולא טסתי. והעל העבר והווה והעתיד והאתמול והמחר והיסודי והחטיבה.(האמת שהאחרונות תמיד היו רק בתדירות פחותה)
אני מתפללת שאדרס או שאמות ככה שאוכל להתחמק מדרך החיים שנקלעתי אליה.
(אני לא מתכננת להזיק לעצמי)
ותמיד הייתי לי תחושה שאחיה רק עד גיל 19.
וסופריז סופריז אני כבר שנתיים אחרי.
קיצר החיים שלי על פניו נראים סבבה אבל בפנים יש תהו ובהו.
אין לי סדר בראש אני לא יודעת מה אני מרגישה בנוגע לדברים עד שאני מפספסת אותם ומתחרטת, בהתחלה הרגשתי את העצבות מתחת לעיניים והעיפות כמובן. ועכשיו אני מרגישה פשוט נורא זה תחושה שבאה אלי כשאני לבד בעיקר.
אז אין לי כ"כ בפני מי לשפוך את הלב מלבדכם
יהיה נחמד אם מישהו שעבר משהו בסגנון ישתף ויספר איך יצא מהאפלה הזו.

*אם תוכלו גם לומר איך הצלחתם להשתחרר מכבלי החברה ולחיות את חייכם כפי שאתם רוצים.

*עוד דבר, אני מרגישה באמת שאני לא מבינה משהו בסיסי בחיים האלו שכל שאר האנשים כן מבינים.יש לכם מושג מהו הדבר הזה?

תודה מראש לכול עונה ועונה.