אחי ממרר את חיי באלימות פיזית ומילולית! סובלת מהנוכחות שלו בבית, מה לעשות?

שלום לכולם. אני בת 18 ויש לי אח צעיר יותר בכיתה י' ואחות קטנה בת 10.
מאז שאני זוכרת את עצמי אחי היה אלים פיזית ומילולית כלפיי וכלפי בני הבית. בעיקר כלפי וכשאחותי נולדה גם כלפיה. בגיל צעיר הלך לריפוי בעיסוק אשר מנע דבר אחד בלבד. עד אז כל פעם שהיה מתעצבן, לא משנה על מה היה רץ למטבח ומאיים עלינו בסכין. הימים האלה עברו לשמחתי אך המצב עדיין מאד בעייתי. יחסית לגילו ובאופן כללי הוא בחור גדול, גבוה ושרירי. הוא ספורטאי רציני וכח ממש לא חסר לו. הוא אנטיפת ואגואיסט ברמות מדאיגות.אין לנו כמעט קשר בכלל..רוב האינטרקאציה ביני לבינו זה כשהוא מקלל אותי (הוא כבר לא מרים עליי יד) ולרוב לא מדובר בקללות כמו טיפשה, מפגרת... אני שומעת על בסיס יום יומי כמעט "זונה תמותי אמן תשרפי בחיים תדרסי כבר". את אחותי הוא מכה כמשהו מעצבן אותו, אפילו הכי קטן. הוא מתנהג גם באופן זוועתי להוריי והוא נשאר ילד מפונק. אני באה ומספרת להוריי אך כל מה שהם עושים זה לשבת ולדבר איתו. שום עונשים. אין כל כך עונשים להטיל עליו..
עניין שהיה לפני שנתיים זה שהרגיש לי שהוא מתחכך בי כל פעם שעברתי לידו, היה לי מאד לא נעים ולא אמרתי כלום. לא ידעתי אם זה בכוונה או בטעות.
לפני כשנתיים, בבר המצווה שלו הוא קיבל סכום של 11 אלף ש"ח ולמרות זאת כל פעם שיוצא עם חברים מבקש מההורים כסף לאוכל, לסרט, לביליארד ומקבל. מכיתה ח' לא ביקשתי מהוריי כסף לשום דבר..ולא נראה לי הגיוני שעל בילויים שלי הם צריכים לשלם.
הוא לא עוזר בבית בכלל..ההורים שלי עובדים עד מאוחר ולכן אנחנו דואגים בעצמנו לצהריים, וההגיון אומר שמי שמבשל צריך להשאיר אחריו נקי..מה שהוא כמובן לא עושה וכשאני מידי פעם שוכחת לנקות אני חוטפת צעקות. אבל עליו מרחמים כי יש לו אימונים. קשה לי לסבול את הנוכחות שלו בבית, הוא אלים, הוא מלוכלך והוא לא חושב על אף אחד חוץ מעל עצמו. אני באמת סובלת מהנוכחות שלו.
רע לי שזה המצב, באמת שהורג אותי, אך אני יודעת שאת אישיותו אי אפשר לשנות וגם לא את הצורה שההורים מנסים לשלוט בו כי כל פעם שאני מעירה שהם רק מדברים איתו, והוא ממשיך לקלל להרביץ ולזרוק דברים הם מתעצבנים עליי ואומרים שאני מחפשת ממה להרגיש מקופחת. היו כבר כמה פעמים בהן הוא היה בקריז וחששתי לחיי. למזלי עוד שבועיים אני מתגייסת והתפקיד שלי רחוק מהבית ולא אהיה כאן הרבה. אבל אני באמת אובדת עצות, קשה לי להיות בבית איתו, קשה לי להרגיש שווב בפניי הוריי עם היחס שלהם אליו. אני באמת אובדת עצות. אין לי שאלה בכלל...אני לא יודעת למה אני כותבת..אולי בשביל לפרוק. אין לי עם מי לדבר על זה. זה מאמלל אותי ממש