נתתי לה את הלב והיא שברה אותו, אני שונא את החיים שלי!

אני כבר הרבה מאוד זמן מרגיש במצוקה נפשית ובדכאון , לאורך השנים תמיד הרגשתי לבד . בחטיבה לא היו לי הרבה חברים ,בתיכון החרימו אותי כי נחשבתי חנון ,לא התגייסתי לצבא בגלל דכאון ובעיות נפשיות שקשורות אליו ,

בקשרים רומנטיים תמיד הרגשתי בודד מאוד .הבעיה שאני כן מתחבר לבן אדם אני נוטה יותר מדי להתחבר ,באמצה שנה שעברה הכרתי בחורה שבהתחלה היינו ידידים טובים ואז נהיינו חברים ,היא הייתה החברה הראשונה שלי וגם הראשונה בעוד דברים כמו במיטה , נהגנו לבלות מלא ביחד וסופסוף הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת אני יכול לחלוק איתו את החיים ומבין אותי ,כל יום היינו מדברים מרגע שהייתי קם ,והיא הייתה תמיד מתקשרת יום היא יום אני ,כל יום כמעט היינו מדברים ,מעבירים תמונות ,נפגשים ,יוצאים ,שוכבים ,פעם ראשונה שהרגשתי בחיים קרוב למישהו ,פעם ראשונה שאמרתי למישהי שאני אוהב אותה .

כבר תכננתי שנה מהיום ודמיינתי רחוק לעתיד ואז פתאום בלי התרעה היא נפרדה ממני והרגשתי שהלב שלי נשבר ,מאז עבר כמה חודשים ואני באותו מקום דפוק שבו הייתי לפניה ,אני מרגיש בודד ,אני מרגיש מדוכא ,ויותר מהכול אני מרגיש שאסור לי לסמוך על אף אחד ,אני מרגיש שנתתי את הלב שלי למישהי רק בשביל שהיא תדקור אותי בגב ,זה כל כך כואב ,יותר מהכול כואב המחשבה שהיא יכול להיות עם אדם אחר ,שיכול להיות שלה היה קל הפרידה ,שיכול להיות שאני לא הייתי בשבילה מה שהיא הייתה בשבילי .

אני שונא את עצמי ,אני שונא שאני מתנהג כמו בחורה ,אני שונא שאני חבר קרציה,אני שונא שאני חסר בטחון ,אני שונא שאין לי ביצים להשיג סטוץ או מישהי אחרת .
אני שונא את החיים שלי ,וכבר שנים חי עם השאלה מה מונע ממני להרוג את עצמי ? מה מונע ממני לקפוץ ולסיים עם החרא הזה ?

עשיתי אבחון להבין למה אני לא מסתדר בשום מקום אצל פסיכולוג מאבחן מומהה והאמבחן שלקח על זה הרבה זמן וכסף ובדק אותי אמר שדווקא האינטלגנציה החברתית שלי גבוה וגם האינטלגנציה הכללית אבל אני פשוט מרגיש לפעמים כל כך חסר עונים ולא בנוח ליד אנשים ,אני לא מוצא את האנשים שלי ,אני לא מוצא את החברה שלי ,ואני לא מוצא את עצמי .

החברה הישראלית פשוט כל כך שונה במנטליות ממה שגדלתי עליו ,וברגע שיצאתי מהקן של ההורים נחשפתי לחברה כל כך אלימה ושונה ממה שתמיד חשבתי , מה אני עושה ? לאן אני ממשיך ? אני פשוט אבוד ...
יש אנשים שהם אבודים הם הולכים לדת או לכת או לאידאולוגיה אבל אני לא מאמין בדברים האלה ,אני מנסה לנגן ולכתוב אבל בסופו של דבר זה לא באמת מוריד מהתסכול .

כולם מזלזלים בי ומתייחסים אלי לא ברצינות ,הם מסיטים את הראש ,מתעלמים ממני מתנהגים כאילו אני אוויר .אני מרגיש כל הזמן מבויש ,כל הזמן שאני צריך להתנצל ולהתחמק מאנשים ,כאילו כל בן אדם הוא מחבל שעשוי לדקור אותי ><

איך אני יוצא מזה ? אומרים שלשנות מקום לא משנה את הבן אדם , אבל אני לא יכול שלא לחשוב אולי במדינה אחרת עם אנשים אחרים יהיה לי מזל ,אולי יש מקום שבו אמצא את עצמי סופסוף .
בנתיים הזמן עובר והכול נשאר אותו חרא ,מה הטעם בחיים האלה ?
כל יום יכולים להרוג אותך ,כל יום אתה יכול למות ממחלות ,וכולן מזדקנים ומתים .
מה הטעם בחיים שבהם רוב האנשים נפרדים ואלא שלא צופים באהוביהם מתים מזקנה ? מה הטעם להיות חי ? יש משמעות לעולם אם אתה בן אדם רציונלי ? ><