יש לי חברה כבר 5 שנים. היו חנו עליות וירידות אבל סך הכל אנחנו בסדר אוהבים והכל.
לפני שנתיים ושמונה חודשים עברתי תאונה ונפצעתי די ברצינות. היית מרותק למיטה משהו כמו חודשיים ועוד איזה ארבע חודשים עד שחזרתי לפעילות מלאה. חברה שלי לקחה את זה דיי קשה וזה מאוד השפיע עליה. היא הייתה מלצרית באותו זמן והייתה חוזרת שתויה בלילות ומקיאה ואני עם המוגבלות הייתי צריך לטפל בה וזה יצר ריבים ואז באיזו מסיבה היא הלכה עם מישהו מהעבודה שלה וישנה אצלו ושכבה איתו. יותר מהכל כואב לי שהיא עשתה את זה בתקופה שהייתי זקוק לה יותר מהכל. בנוסף היא בעצם לא שכבה איתי תקופה אחרי זה וגם הטיחה בי את זה בכעס כדי להכאיב לי תוך כדי מריבה ואז הכחישה ואמרה שהיא סתם אמרה כדי שאני יפגע ולא ידעתי מה נכון ואחרי כמה חודשים העליתי את זה ודרשתי את האמת והיא הודתה ואמרה תתמודד וזהו. אף פעם לא בכיתי אבל באותו רגע נשברתי ופשוט בכיתי ורק אז היא התנצלה.. במהלך הקשר שלנו ועד היום תמיד הייתי הכי מעניק ומפנק ותומך מכל הבחינות, הייתי המשענת שלה בכל קושי שהיא עברה ובכלל אני אדם מאוד חזק ונאמן עם תשתית מוסרית גבוהה ויכול להכיל המון אבל הסיפור הזה פשוט לא מרפה ממני. הביטחון העצמי והתשתית הפנימית שלי בסדר גמור אבל זה תמיד חוזר אלי ולא פתור אצלי כיום אנחנו נשואים והיא בהריון ולמרות ששוחחנו על הכל והיא ביקשה סליחה כמה פעמים אני עדיין מוצא את עצמי מהרהר בזה אני ממש לא מסכן ולא הטיפוס ששוקע בעבר. אני אדם שמח ועברתי לא מעט קשיים והתעליתי מהם והרמתי פרויקטים רציניים בחיים שלי ובסך הכל אני ואנחנו בסדר אבל שוב, האירוע הזה תמיד מחזיר אותי לשורשים של הקשר ולשאלת הבחירה בלהמשיך את הקשר אחרי שזה קרה, זו בעצם היה מבחן האהבה היחיד שאי פעם היא הייתה צריכה לעבור איתי והיא נכשלה בו כישלון חרוץ.. הייתם עוזבים בשלב כזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות