לא יודע מה לעשות עם עצמי..
מדוכא לא רוצה לחזור לבסיס לא רוצה לצאת מהבית לא רוצה לראות אנשים לא רוצה.
היינו ביחד שנה ושלושה חודשים, היה לי טוב, היא עשתה טעות ואני עשיתי טעות. היא קיבלה הזדמנות אבל אני...? לא.
היא אפילו לא מוכנה לנסות את זה.
המשפחה שלה שנאה אותי בגלל שאני ממוצא מזרחי וזה הקשה עליה בבית, היא הבטיחה שזה לא ישפיע עליה ולאחרונה זייפנו פרידה כדי שהמשפחה שלה תרד לה מהגב אבל הנה אחרי בערך חודש.. היא נפרדה ממני למרות שאיכשהו היה לה בסדר בבית.
תמיד היינו שם אחד בשביל השניה והיא הבן אדם הראשון שהרגשתי אליו משהו, כלומר,
הייתי בן אדם קר לפני שהכרנו, בין אם עצב ובין אם שמחה או כל דבר אחר, שום דבר.
ואז הכרנו ומשם זה התפתח, היה לי בטחון סוף סוף יכלתי להכיר אנשים, החרדה החברתית שלי ירדה למצב כמעט אפסי כשהייתי איתה.
וכנל לגביה, היו לה הרבה בעיות בבית ספר, שיעורים, פיזיות, דיכאונות ופסיכוסומטיות.
אבל בזכותי היא עברה את זה.
עכשיו מישהו אחר כנראה ירצה לעשות את העבודה הזאת וקודח לי במוח ומשאיר אותי ללא מקום למחשבה אחרת. כן אני מתנהג כמו ילד קטן בפוסט הזה, מה אני יכול לעשות?
היא חושבת שנחזור כשהיא תהיה בת שמונה עשרה ללא מגבלות מהמשפחה אבל על מי היא עובדת? איך שנינו נחזיק במצב כזה חודשיים וחצי? במקום להישאר במערכת יחסים מרוחקת, להיות פרודים כנראה ללא סיכוי.
אני לא יודע מה לעשות, אני לא אשכח ממנה כל דבר מזכיר לי, אין דבר שלא מזכיר לי.
לא יודע איך אני אמור לתפקד בבסיס בתפקיד שלי (נורא קריטי וצריך להישאר בפוקוס 100% מהזמן בגלל איפה שאני נמצא) ואני לא חושב שאצליח.
יש לי רצון עז לעשות בעיות, לסבול יותר ואין לי מושג למה..
מה אני אמור לעשות..? להמשיך לנסות שהכל יסתדר או לוותר, להרים ידיים כמו אפס למרות שבחיים לא עשיתי דבר כזה..?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות