נמאס לי שמאכילים אותי מכפית של זהב ולא נותנים לי לקבל החלטות לבד! מה יהיה בעתיד?

שלום לכולם,
מאז שאני זוכרת את עצמי ההורים שלי אף פעם לא נתנו לי להיות עצמאית.
הכל תמיד בא על מגש מזהב בלי טיפת מאמץ. יש שיגידו "מה היא מתלוננת?" אבל בתכלס, זה יותר מזיק משזה מועיל.
אף פעם לא התנסתי בשום דבר, אף פעם לא התקשרתי לרופא לקבוע תור, אף פעם לא נגעתי בסיר או במחבת,אף פעם לא קיבלתי החלטה משלי, הכל ההורים שלי מכתיבים לי, כמו תסריט שידוע מראש.
זה לא שעושים הכל בשבילי, זה פשוט שמונעים ממני לעשות הכל.
לא הייתי קוראת לזה מפונקת , הייתי קוראת לזה מישהי ששוללים ממנה את חופש הבחירה. אני לא עצמאית בשיט. בגלל שהרגילו אותי ככה, בשבילי להיות נועזת זה להרים את הטלפון ולקבוע תור לרופא. הדבר הכי אלמנטרי ושטותי בעולם כמו זה , גורם לאדרנלין שלי לעלות כאילו אני מינימום הולכת לעשות צניחה חופשית. אין לי אומץ ואין לי נסיון חיים בכלל. אפשר להמשיל אותי לחפץ שימור ששמים אותו בחדר ובקושי נותנים לו לצאת. מכירה כבר כל סדק וכתם על ארבעת הקירות שלי.
כל ההקדמה הזאת מביאה אותי לדבר הבא-אוטוטו אני עושה שירות לאומי.
אני רואה בזה הזדמנות לרכוש נסיון חיים, לצאת קצת מהבועה שגידלו אותי בה, לפרוץ גבולות ולא להתחשבן על כל דבר, ללמוד לעשות דברים לבד ולהתמודד עם מצבים לא מוכרים בעצמי ללא עזרה, לקבל החלטות משלי ולנצל אותן ביעילות מתוך חופש הבחירה שלא הכרתי מעולם.
אני רואה בזה הזדמנות להתרחק מכל ה"חנק" הזה של ההורים ופשוט להיות עצמאית !
כשאמרתי להורים שלי שאני רוצה לעשות שירות בעיר אחרת( שזה אומר שאני אצטרך לגור רחוק מהבית), הייתה היסטריה ממש.
מצד אחד אני מבינה אותם, לתת לבת שלהם לעזוב לעיר אחרת ולתת לה להסתדר שם לבד זה קשה. אבל מצד שני, אני בחורה שמסוגלת להסתגל למקומות במהירות ואני באמת יכולה להסתדר לבד כשצריך .אני רוצה להיפגש כבר עם העצמאות שלי. לראות קצת עולם אחר ממה שראיתי. להכיר אנשים חדשים , לצאת מהחדר שלי שהייתי חנוקה בו כבר 18 שנים.
כשסיפרתי להורים שלי על זה שאני רוצה לעשות שירות בעיר אחרת תיהיו בטוחים שהיה ממש סרט דרמה שובר קופות .
אבא שלי, שהוא הדומיננטי יותר בבית, שאם הוא מחליט החלטה לגבי - זה כאילו חוק ברזל. הוא אמר שאין סיכוי . מה שאומר שגם את השנתיים הבאות אני הולכת לבלות בחדר שלי, במוכר ובתחושה שאין לי חיים. אבל החלטתי שאני נלחמת על זה ! ממש כמו מרד נעורים שקצת איחר לבוא. אני רוצה להתרחק מההורים שלי. עם כל ההערכה שיש לי אליהם והאהבה - אני לא יכולה לתת להם לנהל את החיים שלי מבלי לתת לי לצבור ניסיון חיים ולרכוש עצמאות.
אני לא יודעת איך לשכנע אותם. הם לא מההורים שאפשר להושיב אותם על הספה ולשפוך להם את הלב. אם אין לך סיבה מספיק טובה כדי לשכנע אותם- שום דבר כבר לא יעזור.
איך אני יכולה לשכנע אותם? מה להגיד ? אני באמת אובדת עצות !!