מתחמק ממני, התברר לי שהוא רק התכוון להוליך אותי שולל לתועלתנות קרה שלו

היי. הסיפור הוא כזה. הכרתי לפרקים בחור בן 30, יצאנו כמה פעמים בעיקר ביוזמה שלי ושיתוף פעולה מצידו, אבל התברר לי שהוא רק התכוון להוליך אותי שולל לתועלתנות קרה שלו. מצאתי דברים טובים בו אבל גם מאוד בעייתיים שקשה לתאר פה עד כמה כדי שיובנו.. למשל הוא מאוד סגור, חרדתי, רובוטי, סוציומט, ונמנע או פוחד פחד מוות ממצבים אינטימיים לקבל מחווה שלא לדבר על להעניק אחת.. זה כמובן גרם לי להרבה תסכול, בכל דרך שניסיתי להתקרב אליו- נחסמתי, הוא טרפד וכבל את ידיי. כבחור מוכשר עם ראש על הכתפיים (אבל טונות תסביכים ועכבות) הוא מודע לבעייתיות שלו, לכל מה שרצה אבל התקשה לתרגם הלכה למעשה בפועל מאיזושהי סיבה נפשית/פסיכולוגית שלא הצלחתי להבין עד הסוף מהי, וגם היה מתוסכל, מה שיצא עליי בדרך הכי מכוערת, קרי, כשהיינו בחוץ הוא קיבל התקף זעם, מן מחזה סוריאליסטי הזוי, התחיל לבעוט בדברים ולרוץ עד שנעצר.. במאמת קיצוני ומשונה. כשספגתי את כל הריקושטים האלה בפנים, הבנתי שקשר כבר לא יצא מפה וכל ניסיון שלי הוא חסר תוחלת ורק יבריח אותו יותר. שההגדרה של כל אחד מאיתנו לקשר ולתקשורת בכלל היא שונה בתכלית. אחרי כל ההקדמה הזו אעבור ברשותכם לעניין שלגביו אני מעלה את השאלה/תהייה. בגלל שאנחנו גרים די קרוב ואני עושה הרבה ספורט ברחוב, יוצא לי להיתקל בו אחת לכמה זמן, ובכל פעם כזאת כשהוא קולט אותי מרחוק בחושך או אפילו ממרחק קצר (שכבר לא נעים לחתוך) אז הוא פשוט חוצה למדרכה השנייה.. אפילו מזגזג ויורד לכביש ומסכן את עצמו האידיוט. כל פעם! בהתחלה זה הדהים אותי אח"כ שעשע אותי ועכשיו ככל שאני חושבת על זה בעיקר מעציב אותי. אומנם לאור העבר הבנתי כבר שזה בחור בעייתי אז מצד אחד אין פלא בהתנהגות הזאת אבל מצד שני ראבק לא עשיתי לו כלום (באמת), היו לי מההתחלה רק כוונות טובות בלי לחץ או שיפוטיות, ניסיתי להתאים את עצמי אליו למרות שהיה קשה, זה גם לא נגמר בצורה עכורה אלא סתם נשאר באוויר, אז למה לעזאזל הוא צריך לברוח ולהתחמק ממני ככה?? אפילו לא לעבור איתי על אותה מדרכה. ואני ממקום של ביטחון עצמי נמוך נפגעת מזה. מעבר לזה שזה פחדני, ילדותי ולא גברי מצידו, מה תגידו על התחמקות כזאת מובהקת במופגן? תודה רבה