אף אחד לא באמת מכיר אותי, כולם חושבים שאני חרא של בנאדם

אני ילדה חכמה. אני לא אומרת את זה בשביל להשוויץ או בשביל תשומת לב ,אני פשוט מחוננת. אני גם מאוד יפה, הבלונד והציצי עושה את זה לכולם. אה, וגם מפוצצת בכסף.

זה, מה שכל אחד חושב שהוא מכיר אותי. הילדה הזו שיש לה מה שהיא רוצה, חיים מושלמים, משפחה מהממת, ציונים מעולים ואחלה של חברים. אף אחד לא שם לב לאופי שלי; לזה שאני רגישה, משפחתית, חסרת ביטחון ברמות.
אנשים מגדירים אותי בתור ילדה רעה כזו, זה כל כך לא נכון. אני חוזרת בתשובה, אני מבשלת ומנקה את הבית כ-ל יום, מתנדבת, תורמת, עושה הכל בשביל שכולם ירגישו בנוח, אני בקושי שותה (נדיר אצלנו), לא מעשנת, מאוד בתולה ויותר אחראית. אני באמת מנסה להיות בן אדם טוב.
אף אחד לא שם לב לזה. כולם רק רואים את הדברים הרעים שבי, שאני קרה (אני קרה אל אנשים שלא האמת אכפת להם אם אני קרה או לא, אכפת להם מא. סקס, ב. כסף.)
שאני מפונקת, שאני בן אדם מגעיל וסנוב. ואני לא . באמת שלא. כל כך לא סנובית שזה עצוב. החברים הכי טובים שלי הם המורים שלי! אני רק מחכה ליום שאני אוכל להתגייס לעשות משהו משמעותי, לטיול אחרי צבא וללימודי חינוך. ואני מנסה למצוא חברים, אני רוצה ללכת לבני עקיבא, אני רוצה לצאת, אבל אני מתביישת! ברור לי שברגע שאני אצא מבית תהיה עוד שמועה, עוד חוות דעת ועוד רושם ראשוני גרוע, ואני לא מעוניינת לשמוע אף אחד מהדברים האלו! זה מפחיד אותי. ואני לא יכולה לדבר עם אמא שלי כי כבר מזמן נמאס לה ממני, ואבא שלי... הוא אבא. כל היום בעבודה ואז מגיע, הורס את כל מה שאני בונה כל היום ו.. רב איתי.
בשיא הרצינות, אני מרגישה נשואה להורים שלי, עושה בשבילם ה-כ-ל! מנקה, מכבסת, מבשלת, לומדת, שומרת על האחים שלי כל רגע ביממה, והם לא מעריכים את זה. וכשהם מגיעים הבית. אחרי ״יום ארוך בעבודה״, כל התלונות אליי, למה אני חסרת סבלנות, למה אני לא נעימה, למה? כי יש לי עוד שני מבחנים ללמוד אליו למחר בבוקר, עוד לא עשיתי שיעורי בית או התקלחתי או כלום! ומה הם חושבים? שאני... איך לומר? כפוית טובה. אין לי חיי חברה בגללם, ואני משלימה עם זה, ועם כל דבר אחר, חוץ מזה שהם לא מעריכים אותי בשיט. הם לא מבינים שאני העמוד שדרה של הבית הזה, ואם אני לא אהיה, הוא יקרוס. ולא באופן מטאופרי, אני מחנכת את האחים, לוקחת לחוגים, (by the way, אחותי הגדולה היא ילדה עם הרבה בעיות, ואני צריכה להיות ״אחותה הגדולה.) שומרת על החום בבית, עושה הכל! ואני יודעת כמה שחצני זה נשמע אבל זו האמת.
אני לא רוצה להיות המודל יותר, אני לא רוצה לחורר את עצמי או משהו, אבל אני לא מוצאת זמן לשחרית בבוקר כי מישהו חייב להעיר את אח שלי. נמאס לי להיות הורה, בלי הסמכות שיש להורה, אני מנסה ומנסה ומנסה ולא שמים עליי. זה כל כך מתסכל!
בסופו של יום, אני צריכה לשכנע את עצמי שאני בן אדם טוב. Am I? או שאני סתם כפוית טובה ומפונקת? איזה בנאדם אני? איך לעבור את התקופה הזו בלי לחזור לחתוך את הורידים (כיתה ו, הרבה נסיונות התאבדות, בגלל זה אני כבר מרגישה הרבה אחרי כל הזבל של ״גיל ההתבגרות״, זה שינה אותי) או לצאת מהארון בלי סיבה או אחד הדברים האחרים המטומטמים שאנשים מתחילים לעשות בשביל למרוד. אני לא כזו.
מה אני עושה עם החיים שלי?