מרגישה שיש אצלי הפרדה בין גוף לנפש

אממ אני לא כ"כ יודעת איך להסביר את השאלה שלי ..
בעיקרון תמיד היו לי הרבה במחשבות , אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני כל הזמן חושבת כמה רע לי למרות שדווקא עכשיו פעם ראשונה בחיים שהכל טוב לי , לא לחוץ לי בבית ספר עדיין , תחילתה של מערכת יחסים ראשונה ,מרגישה פחות בודדה..
אבל עדיין שאני לבד אני כאילו מרחמת על עצמי סוג של .. ובחיים לא היה לי את זה וגם אף פעם לא סבלתי אנשים עם רחמים עצמים.
נגיד יש מישהי שמאוד חשובה לי הצומת לב שלה. ואני מדמיינת בראש שאני מספרת לה על הדברים הקשים שאני עוברת ושקשה לי להתמודד איתם .. למרות שאלה דברים שקרו ממזמן ובפרקי זמן שונים .. אבל כשאני מדמיינת את השיחה בינינו אני מדמיינת כאילו אני אומרת לה שהכל קורה בוואת אחת .
(עוד לא נפתחתי בפנייה אבל אני מדמיינת שאני עושה / אעשה את זה)
ולפעמים גם במחשבות שלי אני קצת משנה דברים מאיך שהם באמת היו ..
אפילו מדמיינת שאני מדברת בטלפון ושומעים ומגלים עליי כל מיני דברים כמה אני עוזרת , או כמה כן יש בתוכי .... וכאילו נגיד השיחת טלפון הזאת מבוססת על משהו אמיתי אבל לא באמת קרתה ואני סתם מחרטטת דברים שאני אומרת ואני ממש מדמיינת את זה כאילו "מתכננת" איך אני יעשה את זה במציאות .
ואני באמת נכנסת לעצבות מהמחשבות האלה שאני מרגישה שזה גם משפיע לי על הלב (דפיקות לב חזקות ,לפעמים קצת קשה לנשום) , מרגישה את הראש כבד ועמוס ממחשבות,שעות שינה זוועתיות פשוט לא מצליחה להרדם מהמחשבות השקריות ...
וכשאני מדמיינת אני בדר"כ לא חושבת שאני משקרת/מוסיפה דברים לא נכונים על האמת אני אשכרה מאמינה לעצמי.
וסתם כאילו באמת סתם עכשיו באמת פעם ראשונה שהכל טוב אצלי והכל מסתדר לי יופי ...
לעיתים רחוקות זה גם מחשבות חיוביות נגיד לפני טסט חשבתי שאני בטוח אעבור למרות שבתכלסס אני יודעת שאני גרועה ושאני לא יודעת כלום ..
אשמח אם יש פה מישהו שהבין אותי ויכול להסביר/לנחש למה זה ? אולי בגלל שאני לא מספרת לאף אחד מה קורה לי בחיים ופתאום הכל משתחרר ?
אני מפחדת שבסוף אתפתה וכן אספר לאותה אחת שאני מרגישה איתה בנוח את הדברים שלי כמו בדימיון אבל אז זה יוצא שאני משקרת לה ..ואני לא רוצה לשקר ..ומצד שני כן בא לי לספר לה .. אבל כאילו לא יהיה לזה רלוונטיות אם הדברים הללו קראו מזמן ..
המחשבות האלה נהפכו להיות על בסיס יום יומי וכמעט כל היום
איך אני יוצאת מהמחשבות האלה ?