עברו כבר 5 שנים. 5 שנים של דמעות. 5 שנים של צלקות. 5 שנים שאני לא אני.
ניסיתי כל כך להדחיק כי חשבתי שרק ככה זה יעבור, רק ככה זה יימחק לי מהראש.
הייתי תלמידה שבסך הכל רצתה להגיע הביתה אז למה אני?
חתכתי באמצע היום מהלימודים והלכתי לצומת לתפוס טרמפ הביתה, הייתי עם גופייה סגולה ומכנס ג׳ינס כחול. עמדתי בשמש וסוף סוף עצר לי טרמפ. רכב לבן קצת גדול, בחור תימני נחמד. עליתי והדלקתי סיגריה הוא החמיא לי קצת ואמרתי תודה.
מבלי ששמתי לב במקום להמשיך הביתה הוא נכנס לחורשה עלובה ואמרתי לו שזו לא הדרך אבל הוא כבר לא הקשיב. עצר באמצע היער וסגר את הדלתות התחיל לשלוח ידיים ולחבק ״די! אני לא רוצה! קח אותי הביתה!״ הוא לא הקשיב ואמר ״אני יעשה לך טוב״
אני לא רציתי טוב. טוב לי ככה. רוצה הביתה.
הוא כמובן עשה מה שרצה ואני קפאתי. כבר לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. לא יכולתי לצעוק. לא הצלחתי לזוז.
הוא סיים. אני הרגשתי מלוכלכת, מזוהמת.
המשכנו בדרך והוא התעקש שאני ייקח את המספר שלו, אולי אני ירצה שוב- לקחתי. פחדתי.
הגעתי סוף סוף הביתה מבויישת, בהלם, עוד לא מעכלת.
התקלחתי והורדתי את הזוהמה ממני! המקלחת הכי ארוכה שהייתה לי כל החיים, מים חמים ששרפו לי את הגוף. שאלתי את עצמי למה אני?!
בערב התקשרתי לחבר שלי וסיפרתי לו מה קרה, מעט מילים, המון מה לספר .
חשבתי שאקבל תמיכה אבל במקום זה קיבלתי כאפה. בגידה בי. האשמות!
״זו אשמתך, מה את עולה על טרמפים? אני לא מאמין שעשית את זה!״
סליחה אני אשמה ? לא ביקשתי את זה !
ניתוק בפנים , יום אחרי נפגשים.
ההאשמות באות בפנים. אתה צודק - אני אשמה.
אסור לי לספר על זה לאף אחד כי זה לא אונס אני אשמה ורציתי את זה. שחלילה אף אחד לא ידע כי יסתכלו עליי אחרת.
אז לא סיפרתי .
הדחקתי.
החתכים בידיים מגיעים, דם זולג ממני. כואב לי הלב אבל אני אשמה. זה קרה באשמתי!
האמנתי לזה ושיכנעתי את עצמי שהוא צודק.
היום 5 שנים אחרי אני ממשיכה לראות את הפרצוף שלו בכל מקום, לראות את הצלקות בידיים ולהיזכר, להסתכל על האקס ולהיגעל.
היום אני מבינה- אני לא אשמה! הוא אשם!
אבל השאלה אף פעם לא עוזבת אותי- למה אני?!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות