העולם שייך לעשירים ולבני העשירים, בא לי להיעלם

יש לי אהבה בחיים, אמא, אבא, ואחים מדהימים. אממה, אנחנו עניים במונחי מדינת ישראל.

אני מסתכל על החיים של אחד החברים של הבן זוג שלי, ואני רואה טיסות תכופות לחו"ל, בריכה (בימנו זה נחשב יקר חברים... 80 שקל כניסה), טיולים, וזוגיות מאושרת, לעוד מישהי, כמובן שגם היא יושבת טוב כמוהו.

אני מבין את המשיכה הזו למישהו שיושב טוב כמוך. זאת סוג של קליקה כזאת, אני לבן? אהיה עם לבן סביר להניח. אני שחור? אהיה עם שחור סביר להניח. זאת סוג של מתמטיקה כזאת של החיים, שאולי אפילו אנחנו לא שמים לב אליה, אבל היא שם. אני עשיר? כנראה שהיה עם בת עשירים, או בן עשירים. אני לא יודע להסביר את זה, אבל ככה זה, כמעט לכל מקום שאני מסתכל. אני מדגיש, כמעט. לא תמיד, אבל ככה זה.

אני כל-כך צר עין בנושא הזה. הלוואי שהייתי עשיר. הלוואי שהייתי יכול לקנות כאן דירה, ללכת לבריכה מתי שבא לי בלי לחשבן.
אחת הסיבות שאני כל-כך מתוסכל היא שאני משלים עכשיו בגרויות, ואין בי אמונה שאצליח לעשות 4 יחידות מתמטיקה, לכן אני עושה רק 3. ובאם מקצועות "חכמים" יעניינו אותי בעתיד, אעשה קורס של 4 יחידות לפני תחילת התואר. אני ממש מקווה שזה יהיה בסדר, כי בתכלס אין לי שום מושג איך אני אעשה את זה.

תמיד היה חסר לנו אוכל במקרר, אני רזה נורא, כבר מתוך הרגל אני לא אוכל הרבה, כי עוד מהילדות לא אכלתי הרבה. כך שיוצא שרואים עליי, רואים עליי שאני עני, שאני לא בריא.

מדינת ישראל היא המדינה שבה הכי כואב להיות עני. כי מצד אחד אתה רואה את העושר בכל מקום. בניינים גבוהים, וילות, בריכות פרטיות ומה לא... וממש ליד רואים בניין כמעט נטוש והתריסים מלאים בעפר מכוניות...

איפה אני... למה אני כאן? למה לא כולם שווים? למה אדם כמוני, בן 20, צריך בכלל להתמודד עם הסוגיה הזו של עושר? הרי אם אני לא נולדתי להורים עשירים... מה הסיכוי שאהיה עשיר?

הסיכוי היחידי שאהיה עשיר, הוא אם איהפך לגולד-דיגר רעיל, אני לעולם לא אהיה כזה. ובטח שלא בגלל כסף. אני בזוגיות כבר 5 שנים... עם אותו בנאדם... למה שאהרוס משהו טהור שבניתי?

מצד שני... סבבה, יש לי אהבה... שזה נדיר למצוא... אבל עובדה... גם עשירים מוצאים אהבה... ואני יודע איזה חיים אני רוצה... אני רוצה להנות בכל יום כשאני קם בבוקר.

איך אפשר שלא לקנא באדם שטס 3 פעמים בשנה לחו"ל, חי את החיים הטובים ושותה שמפניה בכל יום? אני מת על שמפניה... זה טעים. בא לי ללכת לחתונה בלי להתפדח על כמה כסף אני מביא... בא לי להביא 1000 שקל כי יש לי כבר מלא כסף, כך שאני יכול לתת בלי להתפדח... ולא לתת 300 מסכנים...

אני חי בתחושה נוראה שתלוש המשכורת ההיפותטי שלי יקבע לי את אורח החיים שלי... יקבע מי אני, מה אני וכמה אני שווה...

אני מספר?... זה מה שאני בחיים האלה? מספר?
בגרויות - מספר
תואר - מספר
ציונים - מספר
תלוש משכורת - מספר
אפילו הת.ז שלי, שזה בעצם ה"שם השני שלי"... זה מספר... תחשבו על זה... איזה אבסורד שמספר אומר מי אני...

אני לא מבין, אני לא מבין מה אני עושה כאן.
הלוואי שיקום איזה V FOR VENDETTA אחד ופשוט ישליט כאן סדר במדינה... שיפיל את בניין הכנסת של המושחתים האלה כבר...

העשירים לא מפחדים... הם לעולם לא מפחדים... ממה יפחדו? תמיד יש להם ביטחון...
מה יש לי?...

אני מרגיש כאילו אני מתקרב לקץ החיים שלי, ואני מתכוון לכך שאני מתקרב ללהתחיל לעבוד בעבור משכורת רעב, שלא תשרת את אורח החיים שאני רוצה לעצמי.

איך אפשר לעבוד, לא להרוויח מספיק, ולהנות מהחיים? למה אני בכלל צריך להגיד את המילים האלה: "לא להרוויח מספיק"? איזו מין דאגה משוגעת זאת לבנאדם בן 20!

נמאס לי מהמדינת עשירים הזאת... אין כאן שום סיכוי להגיע לבית... לחיים סבירים...
בא לי ללכת. להיעלם.