מאז ילדותי הייתי ילדה חלשה. בלימודים מהיסודי זכור לי קשיים חברתיים ובלימודים. תמיד היו משלבים אותי בקבוצות של המתקשים, שיעורי עזר, מוציאים אותי מהכיתה הרגילה שלי למורה מיוחדת בקבוצה קטנה, אבחונים. תמיד הייתי בהקבצות נמוכות. כל כך הרגשתי רע ורציתי להיות תלמידה חזקה ומצטיינת. כשאני מסתכלת אחרונה לילדות שלי היה לי כיף, אבל יש מין עננה שחורה שאני סוחבת איתי שמקשה עליי. כל כך רציתי התגייס לצבא, כל כך חיכיתי לצו הגיוס. כשהגיע בדואר המכתב, ראיתי פטור. בכיתי והגשתי ערעור. לבסוף קבלתי צו גיוס אבל התאריך שלו היה מוזר. ביום הגיוס הרגשתי כל כך רע ולא ידעתי למה. הגענו בקו"ם ששם גיליתי שגיסו אותי לגיוס מיוחד. כזו השפלה ואבן בלב. רק רציתי ללכת הביתה. שלבו אותי עם נערות מופרעות, מעשנות סמים, חלקן בהריון/נשואות. כל זמן השירות התייחסו עליי כאלה חלשה ומסכנה.
לא יודעת איך, אבל החברים בבית הבינו שאני בגיוס לא רגיל. לא דיברנו על זה אבל העננה שהייתה ערערה לי את הביטחון. וזה רודף אותי. כל דבר בא אצלי באיחור. השלמת בגרויות אחרי הצבא, הניסיון להשתלב במקומות טובים ללא הצלחה. אין לי מוטיבציה ומפחדת להשתלב בגלל הסטיגמה עליי. גרתי תקופה ארוכה בעיר אחרת ופרחתי שם. סיום התקופה חזרתי לעיר הולדתי וניסיתי לבנות שגרה. עם זאת מצאתי את עצמי ב5 שנים האחרונות עושה גיחות כל חצי שנה לתקופה של 4-5 חודשיים לאותה העיר. חשוב לי לציין שאני לא אחזור לשם שוב מכיוון שאני רוצה להתחיל את החיים ושם אי אפשר. למה אני מרגישה שבערים אחרות יש לי סיכויים גדולים יותר להצליח? ולמה אני מרגישה שאני צריכה להתחיל במקום אחר וחדש כדי להשתלב?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות