כבר שבוע וקצת שלא נפגשנו, אני צריכה לבוא לקראתו יותר?

היי אני בת 21 ויש לי חבר בגילי כבר 4 שנים. אנחנו גרים במרחק 40 דקות ולכן אנחנו לא נפגשים כל יום, אבל זה נע בערך לפעמיים שלוש בשבוע..
החבר שלי סבל בשנה וחצי שנתיים האחרונות מסוג של התקפי חרדות בגלל משהו שקרה לו, בתקופה שזה היה חדש הוא ממש נלחץ מזה וניסה להימנע לבוא אליי (ההתקף הראשון היה אצלי בבית) כדי שזה לא יקרה שוב שם, הוא טיפל בזה תקופה ארוכה ולקח כדורים וזה באמת הפסיק.. אולי היה פה ושם הרגשה דומה אבל לא משהו רציני.. כל הזמן הזה הוא המשיך לקחת כדורים אבל במינון ממש נמוך. לא מזמן הוא ניגש למבחן(קשור למתמטיקה) מאוד חשוב והיה צריך את העזרה שלי בלמידה, וכמובן הסכמתי. הוא התחיל לבוא אליי הרבה יותר (וגם אני באתי אליו אבל פחות ממנו) ובאמת חרשנו למבחן, ימים שלמים, לימדתי אותו את רוב החומר והסברתי לו והראתי לו שיטות והוא הרגיש ממש מוכן למבחן, אבל יחד עם תאריך המבחן הגיעה תחושת התרגשות או לחץ, כי המבחן היה מאוד חשוב בשבילו.
מפה לשם, אנחנו כבר שבועיים בערך אחרי המבחן החשוב ובזמן הזה התחושות שדומות לחרדה התחילו מידי פעם להגיע והוא אומר שזה כנראה בגלל הלחץ של המבחן (הוא גם הפסיק לקחת את הכדורים שהוא לוקח בבת אחת ולא בהדרגה כמו שצריך..)
עכשיו, למה בעצם פניתי אליכם, לאתר הזה?
כי כבר שבוע וקצת שלא נפגשנו. כששאלתי אותו מתי השבוע הוא בא אליי הוא אמר לי על התחושות של החרדה ושהוא מעדיף לא לבוא אליי כרגע ושאני יבין אותו ולא ילחץ.. כי הוא מפחד שזה יתגבר אצלי בבית, ובכלל אין לו חשק לצאת מהבית (אליי זה גם נסיעה מחוץ לעיר וזה עוד יותר מבאס, במיוחד החזרה שבדרך כלל בלילה והוא עייף)
אני אף פעם לא חוויתי התקף חרדה או משו דומה אז אני לא מבינה את מה שהוא מנסה להסביר לי שהוא מרגיש, אבל אני מאוד מנסה להבין ולהתחשב.. אבל הפעם אני מרגישה טיפה שהוא "עולה על הגל" עם התירוץ הזה של החרדה כדי להתפנק ושרק אני יבוא אליו..
הרי אין לו את התחושות המעצבנות האלה 24/7, זה בא מידי פעם, ואף אחד לא אמר שזה יתגבר אצלי בבית, ואולי בכלל עדיף להוציא אותו מהבית מאשר שישאר תקוע בבית שלו. אז למה הוא לא יכול לבוא אליי? או לפחות לנסות לבוא? למה הוא ישר מרים ידיים.?
אמרתי לו שאני חושבת שאם המבחן החשוב שלו היה בשבוע הבא, למרות התחושות של החרדה הוא היה בכל מקרה בא אליי כמו גדול כדי ללמוד.
הוא שתק כזה דקות אחרי מה שאמרתי.. כאילו הוא באמת מבין שאני צודקת, אבל אחרכך הוא התפרץ עליי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות אם אני לא מצליחה להבין את מה שהוא מרגיש.
מה אתם חושבים? אני קשה איתו? הוא סתם מתפנק? הוא צריך לפחות לנסות לבוא אליי?
כמובן יש את אמא שלי שהכניסה לי את הרעיון לראש (מ1 עד 10 היא אוהבת אותו 7) שבעצם הוא עושה מה שבא לו, כי העיקר כשהוא היה צריך אותי במבחן הוא ידע טוב מאוד לנצל את זה אבל עכשיו כבר לא לחוץ להגיע אליי. היא אומרת שאני יותר מידי טובה ורכה איתו ולא צריכה לוותר לו (היא לא יודעת על הסיבה של החרדה)
לפני שאמא שלי אמרה לי את כל זה, אני הייתי תמימה ובאמת התכוונתי לתת לו זמן ובינתיים שרק אני יגיע אליו.. אבל היא קצת עוררה אותי כשהיא אמרה את זה.. כי אני באמת חושבת שאם המבחן היה חל שבוע הבא הוא היה בא בכל מקרה!
אז אני מצטערת על החפירה הארוכה אבל אני ממש אשמח לשמוע את דעתכם.