אני בן אדם כלכך אופטימי, מוכרת כחייכנית שלא מפסיקה לצחוק ולהצחיק, אבל מתחילה כבר לא להיות כזאתי. נמאס לי מהכל אני לא מרגישה שיש משהו אחד שגורם לי לרצות לקום בבוקר.
אני יודעת שהדבר הכי חשוב בעולם זה בריאות, אבל מה לעשות שיש עוד הרבה דברים שגורמים למצבי הרוח שלנו.. אחותי הגדולה מתייחס אליי כאל חפץ, משרתת, הפעם האחרונה שהיא קראה לי בשמי הפרטי היה מאוד מזמן, כנראה שאני לא רק לירן אלא גם ״פרחה מטומטמת״. אמא כל הזמן כועסת עליה על כך אבל היא עושה מה שבראש שלה, צועקת עליי משפילה אותי ולא מעריכה דבר ממה שאני עושה, ואני עושה הרבה ונותנת לה את מלוא האהבה שאחות יכולה לתת, אבל היא אטומה לאהבה הזו.
בנוסף, אבא שלי שמתייחס אליי ולאחותי כאל מובן מאליו, הוא התחתן בשנית לאישה נחש ששונאת אותי ואת אחותי שנאת מוות ומקנאה שהוא איתנו, הגענו למצב שאנחנו נפגשים בסתר כדי שאישתו לא תגלה, תמיד שיש טלפון ממנה חובה עלינו לשתוק. והוא לא עושה עם זה כלום, הוא הפודל שלה , ואני והוא כמו חברים אני מייעצת לו מעודדת אותו, ומה שאני מקבלת בתמורה זה כאפה לפנים. אחותי כבר הפסיקה לדבר איתו ואני לא יודעת מה לעשות.. מצד אחד יחס נוראי אבל מצד שני אבא זה אבא..
ולקינוח, אתמול נכשלתי טסט. חשבתי שנהגתי מעולה אך קיבלתי את שיחת הטלפון מהמורה ״חשבנו שעברת אבל לא עברת״, אני מרגישה גם שאין לי למי לספר, אמא כמובן מעודדת אבל החברות האגואיסטיות שלי לא באמת יעזרו. נמאס לי מהכל נמאס לי לשמוע השפלות ולשנוא כל בוקר במשך החודשים האחרונים..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות