שוב מרגיש חרא עם עצמי, הם מושלמים ואני לא...

זהו,חזרתי שוב הביתה מהתיאטרון ואני שוב מרגיש חרא עם עצמי.
שהם מושלמים ואני לא.שהם כמו סופרמנים ואני לא.שהם כל יכולים,שהם מדהימים,שזכיתי בהם מאלוהים ואפילו אם הם לא כל יכולים לא אכפת לי!
אומנם כיף לי אבל אני מוצא את עצמי לבד כל פעם בלי אומץ לקום ולעשות משהו עם זה.
לא לחבק,לא לדבר,בלי דעה.מה עובר עליי לעזאזל?
וכשאני בבית אני עצמי,ושם אני קצת עצמי אבל עדיין לא!
ומתי? מתי אני אהיה עצמי גם שם?
אני לא יודע בכלל מה הם חושבים עליי,אני מפחד שהם חושבים שאני מוזר,ודפוק,ולא שחקן מספיק טוב וזה גורם לי לרצות לבכות,איך שאני כל הזמן גורם לעצמי להתרחק מהם ועוד אחר כך מתלונן שהם לא רוצים אותי.וכל אחד ואחד מהם הוא מדהים בזכות עצמו ומה אני?אני לא מדהים!
אני לא מרגיש ככה.
וזה קורע לי את הלב שאני ככה.
שאני היחידי בתיאטרון הזה שלא יכול להיפתח,שלא יכול לגרום לאחרים לאהוב אותו.
ועכשיו שוב אני מתחיל לבכות כמו תינוק,מצער על עצמי כי חבל לי.
אני פתטי בגלל שאני פרנואידי ושואף להרבה אבל לא מוכן לעשות כלום.
אני מודה שאני פחדן,חסר ביטחון ולא הכי יפה בתיאטרון.
אבל זה לא אומר כלום!
ונמאס לי רק לדבר ולטחון ולחפור ולחפור להם.
כי הם סובלים ממני.
וכל פעם שאני משחק או צופה בסצנה אני מרגיש כאילו אני מיותר שם והם יכולים להסתדר יותר טוב בלעדיי.
אני מת עליהם,חולה להם על הצורה וזה נוראי.
זה נוראי כי הם לא מרגישים ככה,אף אחד.
אני מרגיש את זה מהם.
ואני מגיע ומחכה בפייסבוק כל היום,רק שיענו! רק שיענו!
לא בא לי להיות בודד כל חיי!
אני רוצה להיות איתם בקשר.
אבל זה מרגיש לי כל כך בלתי אפשרי כי הם מושלמים ואני מרגיש אפס לידם.
ויש לכולם שם חברים אחרים ולי אין,אין לי אנשים אחרים כמוהם שבא לי להיות איתם כל היום ולא יימאס לי.
הם אמיצים,הם חזקים והם מושלמים ואני לא רוצה לקלקל את זה איתם.
לא עוד פעם!
אבל מה לעשות?
אני לא יכול לא לחבק אף אחת מהבנות,לא ליצור שיחה,לא להיפגש,לא כלום!
ויש לי יותר מדי מה לומר בדרך כלל,אז למה שם אני לא יכול לומר כלום?
מצאתי אותם במקרה,מצאתי במקרה את המקום שבא לי להישאר בו.
ואני מפחד לאבד קשר איתם,מפחד להיעלם מהם.
אני לא רוצה שהם יצחקו עליי,ינדו אותי,יסתכלו עליי כמו על ווירדו מכוכב אחר.
אני לא יודע מה מדהים בי אם יש בכלל דבר כזה.
ואני רוצה לגלות.
זה מרגיש לי נורא שאני בחיים לא נפגשתי עם אף אחד מהם ובחיים לא דיברתי איתם פנים מול פנים ואני מכיר אותם חצי שנה.
זה לא שהם לא רוצים,אני לא יודע אם הם רוצים,זה שאני רוצה ומשהו עוצר אותי כל פעם מחדש.
אני מקנא בהם כל כך ובא לי לאכול את עצמי על כל זה.
למה זה קורה לי?
למה רחמים עצמיים?
למה?
למה?!
ויש להם חיים ולי אין
ויש להם חברים ולי אין
ויש להם הכל ולי אין
אין לי אפילו כסף לצאת לבלות
אין לי מי לדבר איתו בפלאפון
אין לי מישהי לחבק(ידידה לאו דווקא חברה)
אני מקנא בכולם!
בכולם!
ולמרות שאני יחסית יודע לכתוב,ולשחק,ולשיר,ולצייר(סוג ב' לא סוג א')
אני יודע שלהיות מושלם אני לא אהיה אף פעם,אני רק רוצה להיות איתם,שירצו להיות איתי.
אבל קיבינימט העולם והחיים האלה לא מאפשרים לי להיות איתם,הפעם היחידה שאני רואה אותם היא בימי חמישי בתיאטרון וגם זה לשעתיים.
ולגבי רגשות שהיו או ישנם עדיין כלפי הבחורה מהתיאטרון שלי אני באמת לא יודע כבר.
כי היא מדהימה,אולי מדהימה מדי בשבילי וגם אם אין סיכוי אז רק להיות אפילו ידיד לא אכפת לי!
אני רק רוצה שהם ירצו ליזום איתי שיחות,שהם ירצו להיפגש איתי,לדבר איתי על הכל,לשמח אותי.
וזה לא קורה כי אני לא נותן לכלום לחדור לתוכי בגלל פחד.
פחד להיחשף יותר מדי ואז דברים רעים יפגעו בי.
יש לי ראיית עולם מיוחדת ושונה(כמו שיש לכל אחד)אבל אם פרספקטיבה חיובית ושלילית לסירוגין,אני יכול לחשוב חיובי לרגע אחד ולרצות למות ברגע אחר.
ואני מענה את עצמי ככה,רק לתיאטרון אני מחכה כל שבוע.שבועות שלמים אני סובל רק כדי להגיע לשם ולהנות איתם אפילו רק שעתיים.
ואני מרגיש עדיין אאוטסיידר,שהכימיה שלהם אחד עם השני גדולה פי לפחות מאה מהכימיה שלי איתם וזה די נכון ואני לא רוצה להיות אאוטסיידר,ביישן,פחדן,אבל קשה לי להשתנות.
אני מת להשתנות,אני רוצה לאהוב את עצמי ואני פשוט לא יכול!
לא יכול!
בלימודים אני קטסטרופה ובחיים אני קטסטרופה אז מה יהיה?
אני אחיה ברחובות?
אני עצלן זה כנראה מה שמגיע לי!
וזה קשה לפעמים להיות רק צופה מהצד.
לפעמים אתה רוצה גם להיות שם,בספוט.
ולפעמים אתה לא רוצה שיאירו את הספוט עלייך ויגידו:"תורך"
כי זה מפחיד כל התשומת לב.
אבל עדיין זה כיף כשאתה מקבל פידבק חיובי.
ואני אף פעם לא הצלחתי להדהים בסצנות אותם כמו שאחרים הצליחו.
אף פעם!
לא גרמתי להם למות מצחוק,לא גרמתי להם לבכות כמו ילדים קטנים,לא גרמתי להם להשתין במכנסיים מרוב פחד!
אוף,למה אני כזה דביל?
16 שנה בזבזתי על כלום
וכל פעם אני יודע את זה ולא עושה כלום
ולא רוצה להרגיש רע,לא יודע מה חושבים עליי,אולי הם כן רוצים להיות איתי בקשר.
אבל כשאני מקבל פידבקים קשה לי להאמין שמגיע לי אותם.
אני רק מקווה שיהיה טוב,
שיהיה בסדר.
אולי אגיד להם משהו על זה,
כן,אולי אז הדברים ישתנו,ואוכל לצאת מהבית ולהיות מישהו,ולא סתם ילד דפוק שמתבכיין שהם לא שמים עליו.
זהו,זאת הייתה פריקת חפירה ארוכה ואני מקווה שהכל יסתדר בסוף איתי ואיתם :)
הסוף?
או התחלה חדשה?