ביישנות יתר - משהו לא בסדר איתי?

כל אחד יכול להתבייש במצבים מסוימים, זה משהו טבעי..
אצלי זה קצת אחרת..
הביישנות הקיצונית הזאת שלי, משפיעה על החיים שלי.. אני נמנעת מלעשות הרבה דברים, שאנשים רגילים עושים את זה בלי שום בעיה..

אני אתחיל מזה שאני רשומה לאתר בשם 'סטיפס' אתר ששואלים בו שאלות, והייתה שאלה שמישהי כתבה על כך שהיא אובחנה כסובלת מאילמות סלקטיבית, שזוהי בעצם סוג של חרדה חברתית.. היא גם צירפה קישור לויקיפדיה, קראתי את זה והבנתי שזאת אני! זה כל כך מדבר אליי.. אני הייתי בשוק, לא ידעתי שיש לזה שם.. חשבתי שאני המוזרה היחידה שככה..


אני זוכרת איך שאמא שלי הייתה מספרת לי שהייתי נכנסת לגן ומתיישבת ופשוט מסתכלת על ילדים, בוחנת אותם, היא חשבה שזה כי אני רציתי למצוא את החברה המתאימה לי ביותר.. האמנתי לה לגביי הסיפור הזה.. כי באמת שמצאתי את החברה היחידה שלי, והכי טובה שאני מתה עלייה.. אנחנו חברות מהגן ועד עכשיו.. אבל טעיתי, זו לא הייתה הסיבה שישבתי לי ובחנתי בילדי הגן.. ואיך הבנתי את זה? באחד מהאתרים שנכנסתי אליהם היה סרטון מצורף ליוטיוב בשם afraid of people, זה בעצם סרטון דוקומנטרי שמסביר על החרדה החברתית.. והייתה שם דוגמה לילדה, שהייתה בדיוק כמוני, בהתנהגות שלי בגן..

היום אני ביישנית עד מאוד.. קשה לי לאכול ליד אנשים אחרים, אני מרגישה שהם נועצים בי מבטים, אני מרגישה שהם חושבים עליי רק דברים שליליים, והכי נוח לי זה עם המשפחה והחברות הכי קרובות שלי, אני הכי פתוחה איתם, אני עושה לידם שטויות, צוחקת.. ילדים בכיתה שלי לא יודעים עלי כלום.. אני מהילדות שיושבות בכיסא האחרון בכיתה, לא מצביעה ולא מדברת.. ולמה..? כי אני מתביישת.. משהו עוצר אותי.. אני יודעת את התשובה לשאלה נגיד, אבל לא יכולה לענות.. ואני הכי שונאת פעילויות חברתיות, שונאת ששואלים אותי מה הדעה שלי.. ישלי להגיד ככ הרבה! אני אוהבת להתווכח! אבל קשה לי לדבר!!

ואתם יודעים מה הכי מעצבן אותי? אתם בטח תצחקו.. אני מתביישת מדודים שלי.. שמעתם על דבר כזה? ואני מתביישת מהם ברמה של להסתגר בחדר ולא לצאת.. למה? כי הם בנים. למה נוספת? כי אני רואה אותם פעם בשנה, וקשה לי.. אני הכי הייתי רוצה בעולם שהם יהיו שכנים שלנו.. כי כשאני רואה בן אדם ביום יום, קל לי, הפחד הזה עובר לי.. הביישנות עוברת לי.. הכל טוב יותר! מה זה הטמטום הזה להסתגר בחדר כשדודים באים?! הם המשפחה שלי!! למה אני ככה? אני בטוחה שהם חושבים שאני פרנואידית.. הם פאקינג באו אלינו מחיפה לבאר שבע בשביל לחגוג *לי* יום הולדת!! ולא יצאתי.. כי פחדתי!! כי התביישתי!! ואמא שלי באה לחדר ואמרה לי לצאת והביכה אותי.. היא צעקה עליי.. פשוט התחלתי לבכות.. כי אף אחד לא יודע איך זה מרגיש!! לפעמים נפלטות לה מילים כמו מה את מתביישת? את צריכה פסיכולוג? ואז כשאני באמת אומרת לה, אמא אולי אני צריכה טיפול, היא אומרת לי אל תדברי שטויות, זה יעבור, עם הגיל של יעבור.. אבל זו לא ביישנות רגילה! לא! היא אומרת לי שגם היא הייתה ביישנית פעם.. באמת אמא..? ככה..? ברמה הזאת..? אני בטוחה שלא.. כי למי שיש את החרדה החברתית הזאת זה לא עובר לו, רק אם הוא לוקח תרופות נגד חרדה או פסיכולוג זה משתפר.. אבל לעולם לא עובר..

אני חייבת גם לציין שאני בעיקר מתביישת מבנים.. פעם הגדרתי את זה כמתביישת אבל עכשיו ככל שאני מבינה, זה כנראה גם מפחדת.. ויש לזה גם טווח גילאים.. מבנים קטנים בני 5 אני לא מתביישת, אני יכולה לשחק איתם, לצחוק איתם.. בני 14 ועד 35 ככה..? מתביישת מאוד..

אני זוכרת שבכיתה ג אמא שלי אמרה לי שאני צריכה מורה פרטי במתמטיקה. השאלה הראשונה ששאלתי אותה זה אם הוא בן.. והיא אמרה שכן.. אני התחלתי לבכות, לעשות עניין.. אמרתי לה אמא רק לא בן רק לא בן!! עד היום אני עם המורה הזה.. בכלל לא מתביישת ממנו.. אבל בהתחלה זה היה אסון.. הייתי בוכה לה כל הזמן.. לא יודעת מה נכנס בי.. יש כאלה שאומרים שחרדה חברתית נוצרת מטראומה, אבל כל הטראומות שהיו לי וחוויתי, היו רק אחרי התקופה של הגן.. וכבר מהגן ראו שאני ביישנית מאוד.. אז אולי זה מולד..? :(


אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. בבקשה תעזרו לי :( והאם אני סובלת מחרדה חברתית?