חוששת שאני נכנסת שוב לדיכאון, מה עושים?

אז ככה, אני מצטערת על אורך ההודעה שאני עומדת לכתוב אבל אני באמת מרגישה צורך לפרוק את הדברים.

מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא הייתי ממש מאושרת. רוב התקופות השחורות בחיים שלי התחילו מאז שעליתי לחטיבה ומשמה המצב לא היה יציב. זה או שהמצב רוח היה בסדר או שהיה מדרדר בקצב מהיר יום אחר יום.
הדיכאון נובע בעיקרו משלושה סיבות, משפחה, חברים-בית ספר וההתמודדות שלי עם עצמי.
אני יודעת שהחיים לא יכולים להיות מושלמים אצל אף אחד אבל משום מה אני מרגישה שהחיים שלי נמצאים בתחתית יחסית לשל השאר.
חשוב לי לציין שהייתי מטופלת בכדורים נגד דיכאון תקופה מסוימת והפסקתי בגלל שאמא שלי בעיקר שכנעה אותי להפסיק והרגשתי שזה פוגע לי בלימודים. ההורים שלי לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שיש להם ילדה עם בעיות נפשיות והם מנסים כמה שיותר להתכחש למצב ואפילו עושים יותר גרוע.
אני הגעתי למצב לאחרונה שאני לא יכולה לראות אף אחד, אני לא סומכת על אף אחד, אני מרגישה שאף אחד לא מבין את המחשבות שלי ואיך הראש שלי פועל ואני מודעת לעובדה שאני בת 18 אבל כנראה שנולדתי לדור הלא נכון.
בחטיבה הייתי קורבן להצקות ולהשפלות ( אומנם לא מתמשכות ועקביות יום אחר יום אבל אותם המקרים השפיעו עלי המון ), ועכשיו בתיכון אני פשוט לא יכולה להסתכל לאף אחד בעיניים. כל האנשים שמקיפים אותי צבועים ולא מתאים לי אפילו לנסות להתקרב אליהם. כן יש לי חברות אבל אני לא מרגישה ככה, הן כ"כ שקועות בעצמן שאפילו שאני מנסה להגיד מילה הן משנות ישר את הנושא ומדברות על עצמן ולא מתאים לי להיות הפסיכולוגית של אף אחד. אני הגעתי למצב שאני צריכה עכשיו אנשים שיקשיבו לי ולא להפך.
ההורים שלי לפעמים משתמשים במצבים כדי להשפיל אותי ולהוציא אותי הרעה והפסיכית שבסיפור ובאמת חשוב לי להגיד שאני לא משוגעת או משהו באזור. אני מאוד ריאלית, אני מודעת לכל דבר שקורה בסביבה, אני לומדת ומשקיעה ואני לא מזלזלת אפילו כשאני מרגישה מזעזע ואני בחיים לא יעשה משהו שכרוך במוות והתאבדות.
בקשר להתמודדות שלי עם עצמי, אני נמצאת בתהליך ארוך של קבלה עצמית שלי. זה קשור בעיקר במראה ובאופי. אני כן חושבת שאני משתנה לטובה עם השנים מבחינת מראה ואישיות אבל הייתי מצפה שלא רק אני אשים לב לזה אלא גם האנשים שמסביב. בגלל כל המצב שאני חווה עוברות לי מלא מחשבות איומות בראש לגבי העתיד, אם אני אמצא אי פעם מישהו שבאמת יאהב ויקבל אותי, או שאני אמצא את המקום המתאים לי ואת הקריירה שאני רוצה למרות שהחלומות שלי נשמעים משוגעים לאחרים.
אני באמת ובתמים רוצה לדעת מה אני אמורה לעשות כדי לצאת מהמצב הכ"כ מתסכל שנכלאתי אליו. אני פשוט מרגישה שהמקום שלי לא נמצא כאן. אין לי עם מי לדבר ואל מי לפנות. כולם חושבים שהדעה שלי לא רלוונטית או משוגעת למדי בזמן שזה באמת לא נכון. אני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים נאבקת במועקה הנפשית שתקועה לי תרתי משמע בחזה.
אני אשמח לשמוע עצות מאנשים שהתמודדו עם דיכאון וסיימו את התקופה הזאת בחיים שלהם.