הייתה לי בחורה שדווקא חיבבתי אותה אך נאלצתי להיפרד ממנה ביוזמתי.
אז קצת רקע.
דווקא אהבתי אותה וגם היא אותי. היא הייתה נחמדה וסימפטית.
אך לא יכל להמשיך ככה.
הבחורה שיש לה בעיות/הפרעות אכילה לא אוכלת נכון, חסרת מוטיבציה ותיכון לא סיימה בהצלחה כאילו לא תתקדם ככה לשום מקום. (אין כוונתי לשפוט)
ואני דם חם, במובן של לעשות דברים, לבנות, להתקדם, ללמוד, להבין, לזוז כל הזמן להיות אופטימי.
משראיתי שלא הצלחתי לעזור לה "להחלים" והיינו שנתיים ביחד, היה נחמד משעשע.
איך תמיד הייתה חוזרת למצב הלא בריא הנ"ל. ניסיתי אכשהוא לתת לה כיוונים בריאים לתת עצות או לתמוך בה העיקר. והיא אמרה שאני עוזר לה והיא יותר שמחה.
פשוט לדעתי לא עזרה לעצמה.
כבר ישר קפץ לי המחשבה איך זה ייראה בעוד מספר שנים קדימה.
שאני פשוט אצטרך כל הזמן לדאוג לה. וההורים שלי החליטו שהיא פשוט לא בשבילי שמגיע לי יותר, ואתה תסבול בעתיד.
האם החלטתי נכון?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025