מרגיש שאני לא יכול לחיות עם עצמי, לא יודע מי אני

תמיד ראיתי את עצמי ואנשים ראו אותי כבן אדם טוב..
לא מזמן אני וחברה שלי נפרדנו.. היא הייתה החברה הראשונה ושנינו נורא התחברנו אחד לשני..
בסוף הקשר היא אמרה לי שהתנהגתי כמו בן אדם חרא ואמרה לי את כל הדברים הרעים שעשיתי לה..
ועכשיו כשאני מסתכל על זה מהצד אני שם לב שעשיתי כל כך הרבה דברים שהיו נטו לתועלתי האישית מבלי שהזיז לי בכלל מהסביבה שלי.. גרמתי לעצמי להרגיש טוב על גבה של זוגתי.. שמתי לב שאני מרגיש שמישהו בחיים שלי לא יעזוב אותי אני פשוט עושה מה שטוב לי על אוטומט בלי להתחשב באדם השני.. אז מאחורי כל המסיכה הזאת של ה"בחור הטוב" הזה הסתתרה בעצם מפלצת..
היא אף פעם לא עשתה ולא משהו אחד בשביל לגרום לי להרגיש רע.. ואילו אני יכול למנות אין ספור פעמים שידעתי שאני פוגע בה ודאגתי רק לתועלתי האישית.
אז אני יכול להגיד לעצמי שעשיתי טעות ולהמשיך הלאה ולא לעשות את אותה הטעות ובעצם זה דפוס התנהגות שיש לי.. ככה הראש שלי עובד מסתבר.. ואני סתם צבוע בעל אינטרס.. מניפולטור.. אף פעם חא התסכלתי על עצמי ככה ורק עכשיו אני קולט את זה.. שלמשל אני אומר דברים מסויימים בשביל ליצור חמלה מסויימת אצל מי שמולי כדי שירחמו עליי.. שיחשבו עליי דברים טובים כביכול..
שאני עושה משהו בשביל שיסתכלו עליי כבחור טוב.. ולא באמת מטוב לב..
שאני מתחשב באנשים שמולי כדי לא להרגיש אשם שאני עושנ משהו לא בסדר..
אני חושב שאם הייתי מתנהג כמו עצמי ליד החברים שלי למשל בלי לפחד שהם יכלו ממני אז היו מסתכלים עליי כחתיכת חרא ואף אחד לא היה לידי היום..
כל המחשבות האלה גורמות לי לחשוב אלף פעמים לפני כל מעשה ומעשה שאני עושה במהלך היום.. להאם אני צריך לעשות לתועלתי האישית ולהרגיש אשם אחרי או ההפך..
וכל המחשבות האלה על היותי אדם חרא מעלות אצלי מעשים שעשיתי בעבר בתור ילד ומתבגר שאני חושב עליהם היום עשיתי אותם בלי למצמץ וזה דברים שבן אדם חולה היה עושה.. כמובן תוך כדי שמירת התמיד היפה של הבחור הטוב.. ואולי הטבע הבסיסי שלי הוא לא "טוב" אולי זה מה שאני בן אדם חרא ואגואיסט שאכפת לו רק מהאושר שלו ולא מקצין את זה החוצה יותר מדי כדי לא להרחיק את הקרובים אליי
כל המחשבות האלה לא נותנות לי לחיות.. אני לא מסוגל להתרכז בכלום.. אם למשל החברה שלי שהיא נפגעה ממני והתייחסתי אליה חרא הייתה יודעת את כל הדברים שעשיתי בעבר בתור מתבגר היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליי בכלל.. כנל לגבי שאר האנשים שמסביבי..
וכל המחשבות האלה על עצמי גורמות לי להרגיש בן אדם נוראי וצבוע.. אינטרסנט אגואיסט ומניפולטור.. בחיים לא חשבתי שאני כזה.. ואני לא רוצה להיות כזה.. יש לי משבר זהות עצמית והדבר הזה לא נותן לי להתרכז בכלום.. לא אכפת לי מכלום.. רק יושב וחושב.. ןאוכל את עצמי... לא רוצב לחיות ככה יותר ואין לי עם מי לדבר על זה או מה לעשות עם זה..מה שלא יוצא לי מהראש זה אם זה מה שאני.. אם זהו הדפוס התנהגות שקיים אצלי בראש.. אם זה מה שאהיה לבת זוג הבאה.. זה אוכל אותי מבפנים אני לא רוצה להיות כזה.. רוצה להיות אדם טוב בעל מידות טובות אדם מוסרי.. אבל אולי בעצם אני לא יכול.. וכל הדברים מהעבר שלי אם אני מסתיר אותם בבטן מהחברים או מהבת זוג שעתידה לבוא אז אני חתיכת צבוע שהרי אם אספר את הדברים האלה לבת זוג הבאה היא לא תקבל אותי.. אז זה לשחק את המשחק ולשחק אותה הבחור הטוב ולהרגיש יום יום שאני חי בשקר ושאני צבוע והמחשבות האלה הורגות אותי..
אני חייב לציין שיש לי רגישות לאנשים אבל אני לא יודע אם הרגישות הזאת אמיתית או שזה בשביל תועלת עצמית מסויימת ש"לא להרגיש אשם" עם כל המחשבות הסותרות בפנים אני מרגיש שאני לא יודע מי אני.
בבקשה תעזרו לי לפני שאצא מדעתי..