מבחוץ אני דתייה, אבל מבפנים מרגישה שאני חיה בשקר

שלום, את שמי לא אציין פה אבל אני כן יכולה לומר שאני בת 14 וחצי ולומדת בכיתה ט'.
עד כיתה ה' בערך, הייתי מתלבשת איך שנוח לי כמובן לא באופן חשוף או כל דבר דומה התלבשתי איך שהיה נוח לי ואלו בעיקר היו מכנסיים שגם לא הבליטו כלום.
אף אחד לא אמר לי על זה כלום, בבית הספר הייתי לובשת חצאיות הבית ספר היה ממלכתי דתי אבל לא הקפידו במיוחד על לבישת החצאיות.
אני באה ממשפחה פחות או יותר מסורתית, אנחנו שומרים שבת וכמו שאמרתי עד כיתה ה' לא לבשתי חצאיות, אנחנו אוכלים כשר, עורכים קידוש, אמא שלי מתלבשת צנוע, אבא שלי נהג ללכת מידי פעם לבית כנסת ולהסתובב עם כיפות.
מבחינה חברתית לא אהבתי כל כך את האנשים בכיתתי והם בכלל לא אהבו את בית הספר וטענו שהם רוצים לעבור כבר כיתה והבנות התלוננו על החצאיות. האמתי שלא הייתה לי בעיה לבוא עם חצאיות לבית ספר בהתחשב בעובדה שמחוץ לבית הספר אני לא לובשת חצאיות וגם בגלל שהן לא חייבות לעקוף את הברך וכמה מהבנות שהתלוננו היו מאלו שבאו עם החצאיות הכי קצרות, במובן מסוים זו צביעות.
לא חיבבתי הרבה מהן והייתי לי חברה יחידה שגם אותה לא כל כך אהבתי אבל היא הייתה המפלט האחרון והסתובבתי איתה בדרך כלל, נגררת אחריה. חיכיתי לחטיבה, לדף חדש והתחלה חדשה. חיכיתי לסיום הלימודים ביסודי, ספרתי את הימים. כבר בכיתה ו' התחלתי להסתובב עם חצאיות גם מחוץ לבית הספר ורק לפעמים עם מכנסיים.
באמצע ו' הגיעה ההתלבטות הגדולה האם ללכת לאחד מהבתי ספר בעיר שלי שהם לא דתיים או ללכת לאולפנה?
בהתחלה, הייתי בטוחה שאני הולכת לבית הספר הלא דתי משום מה רציתי את זה ואז ההורים אמרו לי שאלך לאיפה שארצה אבל היה להם מבט בעיניים שדחף אותי ללכת לאולפנית בנוסף לכך שגם התחילו הבעיות עם אבא שלי שלא אפרט כרגע.
אבא שלי יצא מהבית ואני התחלתי את כיתה ז', מבחינה חברתית הכל היה בסדר הכרתי 3 חברות שרק אחת מהן הייתה לפחות טיפה אמיתית ונחמדה.
הייתי מסתובבת כל הזמן עם שלושתן, הציונים שלי היו בקו הבסדר ואפילו יותר עכשיו בכיתה ט'. עכשיו כשאני בכיתה ט' אחת מהן עזבה והשנייה הפסיקה להיות בחברתי וחברת השנייה כך שנשארו רק אני ועוד חברה שלי. הרגשתי כאילו אני נגררת אחריה שלא נדבר על כך שבכיתה ט' חצי שכבה התנקתה זאת אומרת המון עברו בית ספר וכולן התלוננו - על החצאיות, על בית הספר, על כל דבר שזז. והיא, בעבר הייתה אחת מהן אחת מהחברות שנותרו לי ועכשיו היא השלימה עם זה ומסתדרת טוב אבל אני לא. אני מרגישה עייפה נפשית. כאילו אני לא מרוצה וכבר מכיתה ח' הפסקתי להתפלל, פתאום אורך החצאית נראה לי לא הגיוני ורציתי להרים אותה למעלה, לקרוא בתורה נשמע לי מוזר. פתאום מאדם דתי-מסורתי דרך המחשבה נהפכה לי. אני אדם שהולך אחרי מה שהגיוני וכל חיי הלכתי באמונה עיוורת אחרי מה שנראה נכון ופתאום התחלתי לחשוב בצורה שונה.
אין הוחכות לאל או קיום ממשי מעלינו, מבחוץ נראית כדתייה להכל אבל מפנים הרגשתי שאני יותר ויותר מאמינה בהנחה האגנוסטיקנית.
יש לנו הרצאות כמעט כל הזמן, פגישות עם רבנים ואני מרגישה שהם מדברים שטויות. סותרת אותם בתוך הראש שלי, אומרת "זה לא הגיוני, זה לא נכון, זה בלתי אפשרי" והוא ממשיך לפאר את האל שלו.
אני לא יודעת מה לעשות, לעבור בית ספר נראה לי כל כך משונה ולא אני אבל להביט בפנים של המורים והמורות שמאמינים באמונה הדוקה במשהו שלא נתפס לי בראש איך הם חיים באשליה הזו? איך אני חייה באשליה הזו?
מה לעשות?