איבדתי את עצמי בתוך העולם, מפחד שאתקע כך לנצח

שלום,קוראים לי שובל אני בן 18.
סיימתי תיכון לפני שלושה חודשים.
זה מאוד מוזר לשבת בבית ולראות איך כולם הולכים לבצפר.
לא יודע,זה לא נתן לי כל כך הרבה,כן,זה נתן לי חברים ביסודי,נתן לי מקום ללכת אליו במקום לבכות בבית כמה רע לי וכמה משעמם לי.
עברתי המון המון חרא.
מאיפה אני מתחיל אפילו?
ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 3,מה גם שכמעט לא נולדתי כי הם היו במצב נוראי של ריבים.
אבא שלי עזב כשהייתי בן 3 את הבית.
לשנים רבות היה נתק.
חייתי עם אימא שלי ועם אחותי הגדולה.
מוזר לחיות בן אחד עם שתי נשים.
הכל נהיה קשה ומסובך,אין גבר שיחבק אותך וייתן לך את האבהות הזו,את הגבריות.
יכול להיות שפשוט נולדתי רגיש,אומן עם נפש מיוסרת.
מגיל צעיר הייתי מדבר על החיים,על דברים של מבוגרים ומדבר עם מבוגרים.
היה לי קשה כל חיי להסתדר,עם אנשים,ובכלל.
המצב הכלכלי בבית מעולם לא היה טוב,כשהייתי בן 5 ההורים שלי מכרו את הבית.
עברנו דירה זה היה סיוט וטלטל אותי,לקחנו הכל ופשוט עברנו,אימא,אני ואחותי.
בדיעבד זה הסתדר יופי.
ישבנו בדירה הזו והסתדרנו עם השכירות.
ואז התחלתי את הלימודים,גיליתי שאני לא יכול להתרכז,אז עשו לי אבחון.
גילו לי ADD וADHD שזה היפראקטיביות והפרעת קשב וריכוז.
לקחתי ריטלין 10 שנים לחינם.
הבית היה מקום בו התפרקתי,החיים היו לא משהו.
שני ההורים לא בדיוק היו מקבלים ואוהבים,אבא שלי חי עם אישה אחרת,מחוץ לבית,מחוץ לחיים שלי,לקחו שנים עד שנוצר קשר,אימא שלי מתוסבכת טיפה,רבה עם שנינו איתי ועם אחותי.
אחותי שהייתה בגיל ההתבגרות יצאה מהבית המון כדי לא לשמוע,אני נשארתי,אני ספגתי.
לא יודע,עד היום אני זוכר את זה.
רב איתה על שטויות,כמו היום.
איפה החברים שלי?
היו ביסודי,ומאז החטיבה הם לא חברים שלי,אין לי חברים,לא כאלה שאני יכול להיות איתם,יש לי בעיה עם להכיר,אני פשוט פגוע ופחדן,אנשים מתגברים בגבורה על הפחדים ויוצרים קשרים,קשה לראות את הערך שבך כשאתה בתוך הבעיות שלך.
דיכאון תמיד היה שם,ניסיתי מיליון ואחד דברים,קבוצות,אימון אישי,כדורים,פסיכולוג ופסיכיאטר.
בנוסף מוות אפף סביבי בגלל שסבים וסבתות נפטרו,שכנים נפטרו והתחלתי לאבד קצת מהשמחה שבי,היו לי סיוטים בלילות.
בנות היו מחוץ לתחום שלי,ידידות שהיו בעבר פשוט התרחקתי מהן והן ממני.
צצו פתאום שני גושים מוזרים בגופן,שלא אנקוב בשמם.
זה סקרן אבל לא בדקתי עד כיתה ז' המאוחרת.
הייתי ילד סקרן ומאוד מתעניין.
תמים בצורה בלתי רגילה,נאיבי מאוד,מאמין לכל אחד ודבר.
הייתי בוכה מהכל,הייתי נפגע מהכל.
לא ידעתי איך להסתדר,דברים הגיעו אליי בגילאים מאוחרים מאשר השאר וגם לקח לי זמן להיגמל מהרגלי ילדים גם בתקופת הנערות,ובסופו של דבר הצלחתי.
חיי עד היום היו מלאים רצף של כשלונות,רגעים יפים והמון בכי.
תמיד הרגשתי שונה,לא טוב,לא יפה,הרגשתי לא שווה.
עד היום המון אנשים מנסים להוכיח לי אחרת.
מי יודע,אולי הצבא שבא אליי בעוד פחות מחודשיים יסייע לי בשינוי.
אני אפילו לא יודע לאן אני מתגייס.
בענייני בנות ומה שביניהם,המצב קטסטרופה,אני לא יודע אם אי פעם הוא ישתנה.
זה מאוד מורכב,היו המון רגעים שפשוט בכיתי,התפרקתי ובכיתי עם עצמי.
רגעים כאלה שאתה לא מאמין שאלה החיים שאתה נמצא בהם.
אתה מרגיש מעופף,מנותק,מוזר.
אני לא מוזר ואני מאוד מוכשר,אבל איכשהו אני מאבד את עצמי בעולם,לא מצאתי משמעות,מטרה,שמחה אמיתית,אהבה,אני רוצה מאוד אהבה.
אהבה תמימה,חמודה,בחורה שאני אתן לה הכל והיא תיתן לי,ונדע שזה זה,לא נצטרך כלום מאחור.
אני לא מנוסה ואני גם לא אתנסה,אני די אנטי,מפחד להיות כמו אימא שלי בתכל'ס.
אני רוצה להיות אמיתי ולחיות ולהצליח,אך אני לא עצמאי,אני לא יודע מה לעשות.
אני מקווה יום אחד להגיע לשם,לניסיון,לשלווה הפנימית,למטרה שלשמה אני קיים,לבחורה ההיא,המלאך שנמצאת אי שם.
אותה אחת שאולי בוכה,אבל אני אהיה שם כדי לשמח אותה ברגעים הקשים.
אני כותב,המון,אני מוזיקאי ושחקן ושר,כך שזה הדבר היחיד שממלא אותי כרגע,זה וסרטים.
אין לי מושג איך לקום ולרצות לעשות משהו עם החיים ולשנות.