היי, אני בת 23, הוא בן 24, שנינו סטודנטים. אנחנו יחד 3 וחצי שנים..בשנתיים הראשונות היינו מאוהבים...בשנה השלישית היו מלא ריבים, כבר פיתחנו סטיגמות אחד על השני שקשה לצאת מזה. אנחנו האהבה הראשונה אחד של השני. מכירים כבר את המשפחה, גרים קרוב, (כל אחד אצל ההורים), החברים שלי ושלו יודעים שנהיה יחד לנצח, וכבר אנחנו דיברנו על זה שנהיה יחד ונתחתן. (הוא לא ממהר..אני יוזמת את השיחות אבל לא באמת לחוץ לי. נו, אישה טיפוסית).
הבעיה היא שאין לי פרפרים כבר, הכל ממש רגיל, יש לנו את הצחוקים שלנו אבל אני יותר ״מקללת״ ומכפכפת אותו בעצבים מאשר מאוהבת. ממש כמו זוג נשוי. הרבה דברים מעצבנים אותי בו. ואני אפילו אתוודה שיש כמה גברים אחרים שמושכים אותי, גם באופי וגם במראה, שהייתי רוצה לדעת איך זה איתם..איך זה לנסות להיות איתם ואולי יש שם גבר אחר שאהיה איתו מאושרת יותר.
הוא מבחינתו כבר לא חושב פעמיים לגבי מה שהוא אומר לי..לא מתבייש לומר לי דברים פוגעים וגם לא ממש מפגין אהבה (אבל זה אופי, לא כי הוא לא אוהב).
אנחנו יכולים לדבר שעות, להנות יחד מחו״ל או הופעה או אפילו סתם מסעדה. ביחד כשאנחנו לא רבים אז טוב לנו. שוב, לא מאוהבת, אבל ממש חבר טוב שכיף להיות איתו.
בא לי הכי למות כשאנחנו רבים. אני סובלת ולא יודעת איך אני אפרד אפילו אם אני רוצה. אנחנו כבר חלק בלתי נפרד אחד מהשני שכל הסבל הזה שבריב הופך לגדול יותר כי קשה לקום וללכת. כי ״מי עוד יאהב אותי ויכיר אותי ככה״ ומחשבות שכאלה..
גם הריבים, גם הדברים באופי שקשה לי איתם.
השאלה אם לקום וללכת או להשאר ולהעריך? זה קורה לכל זוג בשנה השלישית? כל החששות האלה? כל המחשבות שאולי יהיה יותר טוב? אני אמורה להיות מאוהבת? או שזה טבעי וככה יהיה לי עם כל אחד?
ללכת או להשאר. זאת השאלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025