אני עלולה למות? המחשבות מחרפנות אותי

האמת שאני כותבת כאן פשוט כי אין לי למי לספר את זה. אף אחד מהסביבה שלי לא יודע את זה כי אני לא רוצה להלחיץ אנשים סתם.

כבר כמה שבועות (ואולי אפילו כמה חודשים) שהתפתחה לי תופעה בגוף שאמורה להיות שני דברים: או סתם מחלה לא רצינית שאמורה להיעלם אחרי חודש של שימוש בתרופה מתאימה, או סרטן. הבעיה היא שבשביל לבדוק בוודאות אם זה סרטן אני אמורה לעבור בדיקה מאוד (!) מכאיבה שעלולה גם לגרום (לי במיוחד) לעיוות בלתי הפיך של הגוף באזור בו תעשה הבדיקה.
רק לאחרונה הלכתי לרופא (עד עכשיו בכלל לא ידעתי על הסכנה בתופעה הזאת), והוא אמר שלדעתו יש לי את המחלה הראשונה (לא הסרטן) ולכן נתן לי תרופה, ואם תוך חודש התסמינים לא יעלמו אז שאחזור אליו ולא תהיה ברירה אלא לעשות את הבדיקה שתגלה את מקור הבעיה. הוא לא עושה לי את הבדיקה מיד עכשיו (על מנת לשלול סרטן) בגלל שההשלכות שלה עלולות לגרום לי לעיוות. וממילא לדעתו נכון לעכשיו כנראה הבעיה שלי היא לא סרטן אלא המחלה הראשונה.
אני סומכת על הרופא כי הוא בדק אותי לפני שקבע הבחנה, אבל הוא רק בן אדם והמחשבה שאולי יש לי סרטן (ח"ו) שמתפתח לי בגוף ואני לא יודעת עליו - מחרפנת אותי. מנגד, אני כל כך לא רוצה לעבור את הבדיקה לקביעת סרטן כל עוד יש סיכוי שזה המחלה הראשונה, כי הבדיקה באמת כנראה תגרום לי לעיוות.

והכי מדאיג, שקראתי באינטרנט סיפור של מישהי עם מקרה ממש דומה לשלי מבחינת תסמינים. גם לה חשבו שזה המחלה הראשונה וכמה חודשים החליפו לה תרופות עד שבסוף היא עברה את הבדיקה וגילו שזה סרטן (לפחות הרופא שלי אמר שאם התרופה לא תעזור תוך חודש אחד אז מיד נעשה את הבדיקה). אבל אז כבר היה מאוחר מדי כי הסרטן התפשט לה מאוד והיא נפטרה תוך זמן קצר.

יש לי מבחן גדול וקשה עוד כמה שבועות שאמור להשפיע על העתיד לי, אבל במקום ללמוד אליו אני עסוקה במחשבות של מוות. על כמה זה מוזר אם אני לא אהיה בעולם הזה יותר, בעולם עם אנשים, בעלי חיים ומרדף אחרי כסף ואהיה בעולם אחר - בגן עדן/גהנום או שפשוט ארקב באדמה.
המחשבות על המחלה מחרפנות אותי. אני כבר לא מסוגלת להתרכז בכלום ולא מתפקדת. מצד אחד, אני מרגישה מפגרת שאני לא מתפקדת כי בכלל לא בטוח שזה סרטן. מצד שני, המחשבה שאולי זה סרטן גורמת לי לבכות, הראש שלי מתפוצץ מרוב מתח ודאגה שאולי עד שיעבור חודש זה יהיה מאוחר מדי בשבילי במקרה של סרטן. אני יודעת שסרטן לא שווה מוות, אבל במקרה של איבחון מאוחר, הסיכויים שהוא שווה מוות גדלים. אני לא רוצה למות כמו האישה הזאת.

אני חייבת להגיד שעצם הכתיבה והמחשבה שאני מספרת את זה למישהו כבר גורמת לי להרגיש עכשיו יותר טוב. אבל עדיין הראש שלי מתפוצץ מדאגה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות ואיך להירגע. אני גם חייבת ללמוד למבחן הזה, אבל קשה לי לוותר על דברים שבא לי לעשות תמורת לימוד למבחן - כשכל העתיד בסימן שאלה.
אשמח לכל דעה ועצה שיש לכם. תודה.