גדלתי עם אמא מתעללת, האם לפתוח בהליכים משפטיים?

התחתנתי לפני שנתיים וכיום אני אמא לתינוק בן שנה ..אני ילדה שישית מתוך שמונה ילדים במשפחה. גדלתי לאמא שלא רצתה אותי מהרגע שראתה אותי בחדר לידה. "קח אותה ממני. אני לא רוצה אותה" זה המשפט שאבא אמר לי סוף סוף כשהגעתי לגיל שכבר דרשתי לדעת אם אני מאומצת. במשך כל ילדותי ועד היום הייתי ועדיין הילדה המכוערת, הרגישה יתר על המידה, הטיפשה ושלא יצא ממנה כלום לפי דבריה של אמא שהיתה אומרת את זה לכולם ובנוכחותי כדי להשפיל אותי. היא שנאה לראות אותי שמחה וכשהייתה שומעת אותי צוחקת הייתה דורשת ממני להפסיק. בגיל 18, כשחגגתי את החוקיות שלי להשכיר דירה, ברחתי מהבית, וגרתי עם שותפים עד שהכרתי את בעלי. כשהכרתי לה את בעלי היא טרחה לציין בפניו ובנוכחותי שהוא מתחתן עם מישהי שצריך להשגיח עליה מפני דברים מטופשים שהיא עושה ושתדע שהיא לא בחורה חכמה והרגישות שלה מובילה אותה לצרות שהיא מביאה על עצמה זאת ילדה שרק דברים רעים קורים סביבה.
בשעה טובה נכנסנו להיריון ואחותי התארסה כשהייתי בחודש רביעי להיריון הראשון שלי , הכנתי עוגות ועוגיות במשך כל היום לאירוע שהיה בבית של אמא. הגענו אני ובעלי באיחור של חצי שעה אז אמא אמרה לי שזה לא בסדר ומה נראה לי שאני מאחרת לאירוע הזה והחטיפה לי סטירה מצלצלת מול כולם.. היו שם כל המשפחה של ארוסה של אחותי וכמובן כל המשפחה שלי יצאתי מהבית מההלם, בכיתי. אחי רץ אחריי וניסה לשכנע אותי שאני צריכה לקבל את זה שיש לך אמא כזאת וזה מה שהיא יודעת לעשות איתי, כי היא לא אוהבת אותי וזהו. ואז אחותי המאורסת יצאה אלי ואמרה שהיא לא רוצה שיהרס לה האירוע. ודרשה שאכנס. בעלי כמובן לקח אותי בחיבוק ושמר עליי מפני אחים שלי והדיבורים הניבזיים האלה.
כשהייתי בגיל 12 ההורים שלי החליטו שהם מתגרשים, שנים של ריבים, צעקות, קללות ואיומים, מידי פעם משטרה היתה מגיעה בגלל תלונות של שכנים על צעקות, לוודא שהכל בסדר. ואמא היתה משקרת למשטרה שאבא עשה דברים והיו לוקחים אותו ליום או יומיים ואז הוא היה חוזר לבית וככה תמיד חיינו בידיעה כזאת שמתישהו תגיע משטרה ואז לא נראה את אבא ולא להסתכל לאמא בעיניים כי היא עצבנית ולשמור מרחק. למשל , פעם אחת הייתי בחוץ בשעות הערב המאוחרות , אמא יצאה לחפש אותי , וכשמצאה שהייתי עם חברות וחברים היא צעקה לי להכנס מיד לאוטו ובלי להתווכח, כשנכנסתי לאוטו היא סגרה את החלונות, נסעה קצת ואז תוך כדי נסיעה חיפשה את הידיים שלי והתחילה לצבוט אותי ולעקם לי את היד ולהגיד לי שהיא שונאת אותי והלוואי שאני כבר אמות ויהיה לה שקט ממני. למחרת בבוקר קמתי והיד שלי היתה סגולה ולא יכולתי להזיז אותה. אבא שאל מה קרה לי ועניתי לו. ביקשתי ממנו שיעשה משהו שיציל אותי, הסביר לי שצריך ללכת למשטרה להגיש תלונה, הלכנו והגשנו תלונה. יום למחרת הזמינו את אמא בעקבות התלונה וכשחזרה הביתה, תפסה אותי בצביטת לחי ואז בצוואר ומשכה אותי לחדר ואמרה לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות בבית הזה ולא ללכת לפנימיות או להיות במקומות עם ילדים עבריינים, אני אכתוב מכתב שאבא שיכנע אותי להגיש תלונה עליה ושהוא הרביץ לי ואמא לא קשורה לזה. אמא אמרה לי מילה במילה מה לכתוב ודרשה שאחתום למטה את שמי. באותם ימים ברחתי מהבית, הייתי אצל חברים במשך כל היום ובלילה הייתי חוזרת, פעמים רבות מצאתי את עצמי נעולה מחוץ לבית, כשדפקתי היא צעקה לי שאין לי מה לעשות בבית הזה ואם אני רוצה לישון כאן אז שלא אצא כדי שהיא לא תנעל עליי. בשבתות שרציתי לצאת לשחק עם חברות בחוץ היתה נועלת את דלת הבית וכשאחים שלי יצאו היתה שומרת שרק הם יוצאים ואני נשארת. לילות רבים הייתי נשארת ערה ליד הבית, כבר היה לי שקית עם סוודר מחוץ לבית בלי שאמא ידעה וככה בבוקר שאבא היה קם לעבודה הייתי נכנסת בלי שאף אחד ישים לב. היו ימים שהייתי הולכת לישון באמבטיה וסוגרת את הוילון כדי שאמא לא תדע שאני בבית וכשהיא היתה יוצאת לעבודה הייתי הולכת למטבח לאכול וחוזרת לחדר עד שהיתה מגיעה והייתי עושה את עצמי ישנה שלא תצעק או תגיד לי משהו. כשהייתי בתיכון, המחנכת שלי שמה לב שיש ימים שאני לא מגיעה ובימים שאני מגיעה אני עם עצמי, לבד. הזמינה אותי ליועצת והסברתי להם שקשה לי בבית, הציעו לי לגשת לטיפול פסיכולוגי, נענתי בחיוב וטופלתי במשך שנה וחצי אצל פסיכולוג.
כשהייתי בהיריון, המצב הנפשי שלי, ההכנה שלי להיות אמא הפחיד אותי נורא, הפחד הגדול שלי היה שאהיה כמוה, שאגדל דור שני למצוקה, בעלי ומשפחתו הסבירו לי שמההיכרות שלהם איתי אני רחוקה מאוד מלהיות כמו אמא. זה לא עזר, היה לי הפחד שאסלוד מהתינוק שיצא לי מהגוף. למזלי, היתה לי תומכת לידה מדהימה וסבתא של בעלי שהיתה אחות 25 שנה הגיעה איתנו והיתה איתי כל הלידה והחווית לידה שלי היתה מדהימה! כשילדתי את האוצר שלי, כמעט לפני חצות, סיפרתי ב"וואטסאפ" המשפחתי שילדתי באמצעות העלאת תמונה שלי ושל התינוק, למחרת אמא שלי התקשרה וצעקה עליי שאני לא בסדר ולמה אני מודיעה לה בהודעה שילדתי, ושאני צריכה להתקשר לדודים שלי ולסבא וסבתא ולאחים שלי ולהודיע לכל אחד שילדתי. יום לפני הברית אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה שסבא וסבתא יגיעו לברית ויתנו לי כסף (סבא וסבתא עשירים)אני צריכה להתקשר ולהתנצל שלא אמרתי להם מיד שילדתי. התקשרתי וסבא העביר עליי ביקורת שפגעתי באישתו ואם אני רוצה שהוא יסלח לי אני צריכה לשכנע אותה שתסלח לי. בכיתי, הייתי חסרת אונים, רעדתי, חיבקתי את התינוק שלי, גיסתי תמכה בי והשתגעה מההתנהגות המגעילה הזאת.
ביום הברית אמא ואחי הגדול החליטו שצריך לעשות לי שיחה ולהסביר לי שבסך הכל בין אמא לביני יש חוסר כימיה ובגלל זה אנחנו לא מתקשרות נכון. הסברתי להם שאין דבר יותר אהוב מתינוק שהוא שלך ואין מצב שאפשר להסביר ולהצדיק התעללות בילד במשפט כזה. בעלי היה לצידי והסביר את התחושותיי שהיו בהיריון ושאני מוכנה להמשיך להיות בקשר עם אמא רק אם היא תפסיק להתעלל, להשפיל ולהסיט את כולם נגדי. אמא לא הסכימה לעניין, ומאותו היום אף אחד לא מדבר איתי, מתעלמים, מידי פעם כותבים הודעות מאשימות שאני שורפת גשרים משפחתיים ושלבן שלי לא יהיה סבתא ודודים והם לא יהיו איתי בקשר אם אני לא אתנצל בפני אמא ואהיה ילדה נורמלית שמדברת עם אמא שלה.
יש הרבה דברים נוספים שקרו וזה רק על קצה המזלג. אני רוצה לעשות משהו בנידון,אני צריכה לעבור טיפול פסיכולוגי נוסף, קשה לי עם התחושות היומיומיות שלי,. אני רוצה שהיא תיענש על העוול שהיא עשתה ועדיין עושה לי.
אני רוצה לשמוע עצות ... אני מתלבטת אם לתבוע אותה כספית ועונש מעשי. מה אתם חושבים?