לא נשארה בי טיפה של אופטימיות לעתיד, הכל כ"כ מעורפל בשבילי

כבר כמה שנים שאני סובלת מדיכאון,בהתחלה הכחשתי את העובדה וחשבתי שזה יעבור אבל זה התחיל להדרדר ולא יכולתי להתעלם מכך שיש לי הרבה מחשבות אובדניות ואני בוכה הרבה. אני גרה עם אמא וחבר שלה,שניהם שתיינים ואבא שלי גם כזה. כשהייתי קטנה אמא והחבר היו רבים הרבה וזה הגיע למצב של מכות וכמעט מוות ,כמובן ראיתי הכל מול העיינים שלי ואני חושבת שזה השפיע עליי כי הייתי עדיין בכיתה א'. הפכתי להיות מאוד רגישה וביישנית וקשה לי לדבר עם אנשים. היו לי חברים אבל כבר בכיתה י"א הפסקתי לדבר איתם וביליתי את רוב הזמן לבד ובכיתה י"ב הכל היה פשוט קטסטרופה,מעולם לא קרה לי דבר כזה. התחלתי לפספס כמעט כל שבוע בית ספר ואפילו למבחנים חשובים לא הייתי מגיעה, לא היה לי את הרצון ללמוד ופחדתי ללכת למבחנים כי פחדתי מכישלון, הייתי פרפקציוניסטית וכל הזמן תחת לחץ כי המורים תמיד רצו שהוציא ציונים גבוהים והתאכזבו כשלא עמדתי בציפיות שלהם (ממש בפרצוף שלי אמרו לי שהם מאוכזבים ממנים). כבר קרה ששבוע שלם לא יצאתי מהמיטה כמעט, אמא שלי הייתה מודאגת ומביאה לי אוכל לחדר. הייתי ישנה הרבה ועדיין הייתי עייפה,לא הרגשתי רצון לקום ולא הרגשתי את הטעם ללכת ללמוד, היה לי קשה ונזפתי בעצמי על כך כי בשבילי לצאת עם תעודה וציונים טובים היה אחד הדברים החשובים ,רציתי להצליח בעתיד ולגור הרחק מהמקום הזה. הייתי בודדה גם בבית הספר וגם בבית כי ההורים היו כל הזמן בעבודה ורוב הזמן הייתי מפתחת שיחות עם עצמי.
הייתי גם פוגעת בעצמי ומשאירה צלקות על הידיים והרגליים, זה הפך להיות מן הרגל עם השנים כך שנאלצתי ללכת עם מכנסיים ארוכות וכל פעם שהייתי צריכה ללבוש חולצה קצרה בקיץ הייתי מרגישה נורא כי אנשים היו בוהים בי.
פניתי לבית הספר בקשר לבעיות שלי והייתי אצל עובדת סוציאלית,פסיכיאטרית וגם פסיכולוגית, הפגישות איתן היו נוראיות,לא הצלחתי להתחבר אליהן,לא רציתי ללכת לשם והרגשתי שזה בזבוז זמן והיה קשה לי לספר לאנשים שאני לא מכירה דברים כה אישיים. האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו היא חברה שפגשתי באינטרנט,אנחנו מדברות בפלאפון ונפגשות כשאפשר (אנחנו לא מאותה העיר) אבל גם היא כבר לא נמצאת הרבה כיוון שיש לה חיים משלה וכשאנחנו יכולות לדבר אני לא רוצה להעמיס עלייה עם הבעיות שלי. ניסיתי להכיר אנשים אחרים ומצאתי כמה אנשים נהדרים שאני מדברת איתם אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לדבר על הבעיות שלי איתם,מפחדת מהתגובה שלהם או שהם יגלו חוסר אכפתיות,ההפך אני עוזרת להם כשיש להם דיכאון ונותנת להם עצות אבל אני לא יכולה להקשיב לעצות האלה בעצמי. השמחה של אחרים פשוט נראת לי חשובה יותר משלי. עכשיו סיימתי י"ב ובדיוק נסעתי עם ההורים לחודש מחוץ לארץ, ניצלתי את זה כדי להירגע וכמובן לתפוס קצת צבע בים כדי שהצלקות שלי יחלימו אבל גם שם הדיכאון לא עזב אותי והייתי מוצאת את עצמי בוכה לבד,הבנתי שמה שאני עושה זה פשוט להדחיק את הדיכאון שלי ושהוא לא באמת יעלם פתאום וגם לעשות את מה שאני אוהבת לא עזר לי. אני מרגישה מאוד מאוד בודדה, יש לי פחד מאנשים ומקומות חדשים,אני מזיעה ומרגישה כאילו אני הולכת להקיא,כאילו הלב שלי עוד שניה יוצא לי מהגרון, לכן אני נמנעת מללכת למקומות,אפילו קניון ומספרה אני הולכת בכוח כשאני ממש חייבת אבל מרצוני אני לא הולכת לשום מקום ומסתגרת בבית, גם עם אנשים אני לא מנסה להתחבר ומפחדת מהתגובות שלהם.
ההורים אגב יודעים על הדיכאון שלי,אמא שלי לא מוכנה לקבל את זה ומאמינה שזה יעבור ,שזה משהו של גיל ההתבגרות, חבר שלה כמובן לא מתערב,לכן אני לא מתקבלת שום תמיכה מהם,ההפך הם הורסים את הכל, הם יורקים על כל התקוות שלי לעתיד, לא מאמינים שהוכל למצוא עבודה, שהוכל לנסוע לגור במקום אחר, צוחקים על החלומות שלי וחייבים להעלות את הנושא סתם ככה, הם אומרים לי להפסיק להיות אופטימית אבל כל חיי הייתי פסימית,מה שמחזיק אותי זה האופטימיות שבעתיד הוכל להצליח והוכל לצאת מהדיכאון הזה.
אבל עכשיו גם בזה אני לא מאמינה, אני לא מצליחה להישאר אופטימית עם כל הבעיות שלי. הדיכאון והפחד מכשלון, פחד מסיטואציות חדשות והחוסר תמיכה, לא רק של חברים אלה גם האנשים הכי קרובים לי,ההורים שלי.
גם חבר אין לי ,שמצד אחד אני כל כך רוצה שיהיה מישהו שיתן לי תמיכה ויאמין בי אבל מצד שני עולות לי בראש מחשבות כמו "אני לא יפה מספיק" ו"מה יקרה כשהוא יגלה שיש לי דיכאון" או "מה יקרה כשהוא יגלה שיש לי צלקות" ואני מפחדת כי כבר התוודו בפניי כמה אנשים ואני מרגישה כאילו המילים שלהם הם רק מילים ללא משמעות,שהם ישנו את דעתם כשהם יראו אותי ואני יודעת שאכפת להם אבל כל פעם שאני שומעת את המילים האלה נמאס לי ואני לא רוצה לדבר איתם יותר,אני מרגישה כאילו אני שומעת שקרים ואני מרגישה כאילו מופעל עליי לחץ ואני פשוט לא רוצה יותר קשר עם אף אחד מהם ולא רק הם ,גם אנשים בכללי. לפעמים אני רוצה להיות לבד אבל הרבה פעמים אני לא. בתוכי הכל מעורבב אני כבר לא יודעת מה אני רוצה בעצמי וכבר נמאס לי,פשוט נמאס לי מהכל.
אני רוצה לשים את החיים שלי בהילוך מהיר ולעבור לזמן שבו הכל יהיה בסדר אבל הכל הולך כל כך לאט...ולפעמים אני רוצה שזה יהיה לאט כי אני מפחדת מהיום הבא.
העתיד שלי נראה כל כך מעורפל בשבילי,אני מפחדת שלא הוכל להתגבר על כל הדברים האלה ולא הצליח למצוא נחת.
ואני יודעת שמוות זה לא הפתרון, אני לא רוצה לעשות את זה אבל לא נשארה בי אופטימיות ואני עייפה מלהתעורר כל יום ולבכות על החיים שלי ועל העתיד שאני כל כך רוצה ולא יודעת אם הצליח להשיג.