אנחנו חיים במזרח התיכון וכאן אנחנו מרגישים מלכי העולם. פה, אנחנו העם המתקדם, המקבל את הקהילה הלהטב"ית, שבעד שוויון זכויות לנשים, בעד חופש דת. כאן אנחנו עם הספר, מתקדמים בתחום הטכנולוגיה ובעלי מדינה "דמוקרטית" (ועזבו את הוויכוח הזה).
אבל לי "כאן" לא מספיק. אני שונאת לראות בתקשורת, בטלוויזיה ובשיחות עם חברים שגרים בעולם המערבי האמיתי, כמה שהמדינה הזאת מנטלית וחוקית נמצאת עשרות שלבים ושנים מאחור. אפשר לדבר על טכנולוגיה עד מחר ועל השכל היהודי, אבל מה עשינו איתו? אילו זכויות מקבלים אנשים ששונים בצורה הכי קטנה שהיא מהנורמה? איזו קבלה בחברה?
פה, ב"מדינת היהודים" בנאדם שמאמין ביהדות הרפורמית, המתחדשת, לא יכול להתחתן!!
פה, ה"דמוקרטיה המתקדמת והשופעת" אישה שהתגיירה בשביל האהבה לא יכולה להתחתן עם מי שהיא רוצה כי שם המשפחה שלו הוא כהן!
פה, במדינה המודרנית והמקבלת תנועת להב"ה מקבלת צפיות ולגיטימציה ומנסה למנוע מבני אדם לאהוב בגלל דברים כמו דת!
אני מבינה שהדת זה מה שהשאיר אותנו כגוש כל השנים, מה שגרם לנו לסבול בגולה ומה שגרם לנו לחזור לארץ, אבל אם דת משמעה תפיסת עולם כקו ישר אחד שהוא הנכון, וחוסר בקבלה, בשינויי, ביחסי אנוש ואהבת האחר, האם היא שווה משהו?
האם הדת צריכה להיות חלק מרכזי בחיים שלי, במדינה שלי, בתרבות שלי, פשוט כי נולדתי יהודייה ויהודים הם מיעוט והיהודים סבלו? האם זה אומר שאנחנו העם הנבחר והאם זה אומר שאנחנו טובים בצורה מסויימת מאחרים?
אני רואה מדינות אחרות, ואני רואה את קבלת האחר, החינוך, ההתקדמות! (ברור שגם שם יש בעיות, תמיד יש), ואז אני רואה את שלנו, וכל תחושת ה"מלכי העולם המתקדמים ומפותחים" נהרסת בשניות.
אז פה נכנסת הדילמה: בארץ יש לי משפחה שכועסת אפילו מהרעיון שלי לחיות במקום אחר, את החברים הקרובים. פה יש לי תרבות שבה גדלתי ודת שהיא חלק מרכזי מהחיים שלי בין אם אני רוצה או לא, בתור ישראלית. המצב הזה שפה *רגיל לי*, ומקום אחר אולי ירגיש מוזר.
ומצד שני, אני בחורה חכמה שרוצה להתקדם ומרגישה שפה יהיה קשה להתקדם, בעיקר עם המוסכמות המאוד צרות במדינה. בנוסף, אני מרגישה שפה יש לי את הנורמה ובה הולכים. אני מרגישה שאם הייתי חיה במדינה אחרת לילדים שלי היה יותר חופש בחירה: במה הם מאמינים, של מי הם רוצים להיות חברים (כי פה אפילו האמירה שיש לי חברים ערבים זוכה להתנגדות וגזענות), מה הם רוצים לעשות בחיים, איפה להיות...
צבא אני אעשה, ולמען האמת אתם יכולים להגיד שאני כפויית טובה או אגואיסטית אבל אני מרגישה שהצבא הוא בעיקר בשבילי, להכיר אנשים, להתבגר, לרכוש עצמאות. השאלה היא מה אעשה אחר כך.
אז, מה אתם חושבים? להישאר בארץ וללמוד פה, עם המשפחה והחברים או לעבור לחו"ל וללמוד ולגור שם (מה שבעייתי גם בגלל המשפחה וגם כי לא קל לעבור למקום חדש, גם בגלל קבלת האשראי להישאר, גם מבחינה כספית, גם בגלל השינויי המוחלט בתרבות), לממש את הפוטנציאל שלי יותר ולגדל את הילדים שלי עם יותר חופש לבחירה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות