איך אתמודד עם היותי בת זקונים מפונקת?

שלום,
רציתי להתייעץ לגבי עמדתי במשפחה הגרעינית. אני, בת 25, בת זקונים להורים בני 60-65.
כל אחי מבוגרים ממני לפחות ב10 שנים.

לפעמים או למעשה כמעט תמיד אני מרגישה מחוץ לתמונה. עד לא מזמן גרתי רחוק מהבית עם שותפות וכרגע עברתי לגור עם ההורים (משיקולי נוחיות).
למעשה מגיל 18 עזבתי את הבית, אבל תמיד באיזשהו אופן הייתי קשורה להורים ואני מרגישה תמיד הכי בנוח אתם כי הם נותנים לי ביטחון רגשי. אני לא מתביישת בזה, זכיתי בהורים מפנקים חמים ותומכים. אף פעם לא התמודדתי עם קשיי תשלום שכר דירה כי תמיד היה לי את תמיכתם.

באיזשהו אופן, קשה לי להתמודד עם הביקורת של אחותי הגדולה (35) היא כרגע נשואה עם ילדים. בכל שיחה שלי איתה היא מעבירה עלי ביקורת, למשל אומרת לי "להתנתק מההורים ולהתחיל לעשות דברים לבד". מה שמתסכל, שמגיל 18 גרתי רחוק מהבית ובעצם בתקופה הזו ספגתי די הרבה. גרתי עם שותפות, נהנתי עם שותפות, סבלתי עם שותפות. הייתי עם חברות, לא הייתי עם חברות אפילו כשלא הייתי. יצאתי עם בנים, נעלבתי מבנים, העלבתי בנים. בסופו של דבר,גרתי לבד, ניהלתי לעצמי חיים לגמרי עצמאיים ומצאתי את עצמי לפעמים עם חברות ואנשים שעשו לי טוב ולפעמים לא, ובקיצור גם כשאני בבית הורי, עוברת את אותם דברים.

אני מבינה שאחותי באיזשהו אופן צודקת. אבל אני לא יודעת למה זה כל כך מעליב אותי. אני כל כך משתדלת להיות בסדר. אני מתאמצת לסדר לעצמי את החיים ואני כל הזמן שומעת ביקורת. מבחינתי, היא לא כל כך מכירה אותי ולא יודעת למה אני מסוגלת. למעשה נדמה לי שהיא ואחי (39 נשוי +) בכלל לא שמים עלי ורק עסוקים בלתת לי ביקורת כל הזמן ותמיד ללחוץ על נקודות חלשות אצלי. דברים כמו: "את עכשיו צריכה לצאת מהפחד שלך", "את צריכה ללמוד איך להתנהג עם בחורים" (כי אין לי חבר), "אומרים לך את הדברים האלה בכדי ללמד אותך", או שזה הגיע לרמות שלא ראיתי את אח שלי במשך שנה ואז כשהוא בא לבקר בבית ואני גם הייתי שם וקיבלתי אותו, הוא אמר: "למה את יושבת איתנו כאן ולא יוצאת עם החברות שלך? מה אין לך חברות?" בד"כ מאז שהוא התחתן שזה לפני 15 שנה, אני ראיתי אותו פעם בשנה והוא גם לא כל כך בא לבקר את הורי בחגים כי לאשתו קשה לישון במיטה שלא שלה.

ההורים שלי ושני אחי יוצאים מחר לטיול. שמעתי את אחותי מתכננת את הטיול כשבאתי לשמור לה על הילדים. נעלבתי. היא אמרה לאמי: "אמרתי לה שחשבתי שהיא עסוקה בעבודה ובגלל זה לא הזמנתי אותה, זו הייתה התחמקות מבחינתי"
אני טובה לבייביסיטר, היא יודעת לבקש אותי כשהיא צריכה אפילו ב6:00 בבוקר.

כשבאתי אליה, היא כרגיל המשיכה בביקורת ותוך כדי שיחה זה תמיד מגיע לזה. אמרה לי: "למה ביקשת מההורים להסיע אותך, לא יכולת ליסוע באוטובוס אתמול?" נכון, היא צודקת. אבל הם הסכימו, והם עזרו לי הרבה באותו יום, אז מה?
או דברים כמו: "את חושבת שכל העולם נגדך וכולם רוצים ברעתך, את לא מבינה שהעולם לא עובד ככה" (זו התשובה ללמה יש לה לומר דברי ביקורת כל הזמן) אני שואלת, את בכלל יודעת על העולם מה שאני יודעת? זה לא שהיא יודעת יותר או פחות, זה שפשוט לכל האנשים יש אספקטים שונים וחוו חויות שונות. (ואני אישית חוויתי חוויות שלה לא היו, למדתי כמה שנים בחו"ל בקולג' ולהפתעתי, כשחזרתי, אף אחד מהם לא הקשיב לסיפורים ממה שעברתי. כי לאף אחד מהם זה לא עניין, כי הרי הסיפורים שלי או לא מעניינים, או ילדותיים מידי בשבילם).

אני אשמח שתעזרו לי לעשות סדר בראש. מה אני יכולה לעשות בכדי להוכיח לאחים האלה, שאני טובה בזכות עצמי, ואני לא אשתנה בלילה. מה עונים להם?
מה עושים במצבים שאני מרגישה מחוץ לתמונה המשפחתית כמו בארגון הטיול הזה, שאפילו לא ניסו להזמין אותי מנימוס? הרי בטוח שאני לא אבוא, אני סטודנטית עסוקה לתואר שני, למדתי באוניברסיטה על חשבון ההורים וקיבלתי קידום בעבודה.
איך אני יכולה לחזק את הביטחון העצמי שלי? שאני טובה למרות שאין לי עדיין אוטו ולמרות שאני עכשיו גרה עם ההורים.

אני רק רוצה לציין, ששיתפתי את הורי בתחושות, הם הבינו אבל אני ממש לא רוצה שיגוננו עלי, כי שוב זה נשמע שאני עדיין ילדה קטנה. איכשהו הם תמיד יוצאים להגנתי, ואז אחותי החכמה הצפונית אומרת: "אמרתי לאמא, שאת יודעת להסתדר טוב מאוד לבד, והיא הורסת אותך כשהיא יוצאת לגונן עליך כל הזמן"

ועוד לציין, שאף פעם לא יצאתי לטיול עם שני אחי, אחייני והורי. תמיד זה היה או עם ההורים או עם חברות. ואני שואלת, למה לא מגיע למשפחה האינדיבידואלית הזו להיות קצת יותר מאוחדת? והכי חשוב, למה אני מרגישה כל כך פגועה?

יש לי עוד אחות גדולה בת 40, כששאלתי את אחותי "למה את לא מזמינה אותה לטיול?" היא ענתה: "מי בכלל מדבר איתה? היא רק מתקשרת אלי רק כשהיא צריכה עזרה".

סליחה שחפרתי מידי. אני מודה מראש לכל העצות.