אחי הגדול איים שיהרוג אותי. אנחנו ברוגז כמעט שנתיים

היי,
אני רוצה לפתוח בהתנצלות, הסיפור ארוך מאוד, אבל כדי שתבינו בדיוק מה אני מרגיש אתם צריכים לדעת את כל הפרטים.

קצת רקע:
המצב בבית לא קל. ההורים לפעמים מסתדרים ולפעמים לא (בתקופה שאני הולך לדבר עליה הם היו ברוגז שנה+ ואבא לא גר בבית לאורך כל התקופה). היום הכל בינהם בסדר. גם המצב הכלכלי לא הכי טוב בלשון המעטה. כבר הגענו לא פעם למצב שהזדקקנו לעזרה של רשויות הרווחה (באוכל ובהנחות בתשלומים לארנונה וכו').
כשאחי הגדול ואני לא רבים אנחנו מסתדרים יופי. חברים אפשר לומר. יש לנו את הבדיחות והשטויות שלנו. בלי קשר לזה הוא בן אדם קצת קשה אפשר לומר (לדעתי לפחות). הוא יכול להידלק בשנייה ולשבור את הכלים. להתפוצץ עליך באמצע שיחה רק כי אמרת מילה לא במקום. מה שיותר חמור זה שהוא מתפוצץ באופן לא פרופורציונאלי למקרה. אימי אומרת שצריך להתחשב בו כי "הוא עובר תקופה לא פשוטה עם הלימודים ועם החברה שלו. בנוסף אנחנו לא יודעים מה עבר עליו בזמן המלחמה". המלחמה=מלחמת לבנון השניה. אחי לא סיפר לנו מה באמת קרה שם, אבל הוא כן סיפר שהוא לחם עם הגדוד שלו בתוך שטח לבנון ושהוא פחד למות, ומאז הוא קצת השתנה.. (נהיה יותר עצבני)

מקרה מקדים שקרה 3-4 שנים לפני המקרה האחרון:
בתקופה שהיה בבית מחשב אחד לכולם (לפני שאני קניתי מחשב לחדר שלי ואחי הגדול קנה לפטופ) רבנו ערב אחד על המחשב. הריב תוך שנייה התלקח לצעקות ונגמר באלימות פיזית שלו כלפי, וגם כלפי המחשב המסכן (כשאמרתי לו שאני מספר לאבא איך הוא הקים אותי מהמחשב ושהוא הולך להרביץ לו כמו שהוא הרביץ לי). בד"כ כשיש אלימות פיזית בין האחים אבי משתמש באלימות פיזית (לא קשה בכלל!) כלפי מי שהשתמש באלימות פיזית ראשון (כך זה היה לפחות כשהיינו ילדים קטנים. עכשיו כבר לא).
תגובתו של אבי למקרה הזה: שניכם עד הודעה חדשה לא נוגעים במחשב עד שתפסיקו עם השטויות שלכם. במילים אחרות לא עשו לו כלום! בשלב הזה החלטתי להפסיק לדבר איתו. אחרי שנה השלמנו. במהלך השנה הזו גם הוא וגם ההורים ניסו כל הזמן לפשר ביננו אבל אני התבצרתי בעמדתי עד שלבסוף נשברתי (בעיקר כי עבר כל כך הרבה זמן וכבר הצלחתי לשכוח למה אני כועס).

המקרה שבגללו אני לא מדבר עם אחי שנתיים:
כמו שהסברתי למעלה המצב בבית היה על הפרצוף. אבא עזב את הבית (מאז הוא חזר). הוא אמנם שילם את כל החשבונות שלנו למרות שהוא גר בדירה אחרת, אבל כל הזמן ריחף מעלינו איום ה- "מה יקרה אם הוא יפסיק לשלם? מאיפה נביא כסף?".
כולנו נרתמנו בבית והשתדלנו לעזור כמה שאפשר, אבל, לדעתי, שלושת אחיי ובינהם אחי הגדול נרתמו קצת פחות. אחד מאחיי הקטנים ואני עובדים. אח קטן אחר ואחי הגדול סטודנטים אז הם עובדים פה ושם בסופ"שים במשמרות בעבודות מזדמנות ואפשר לומר שאין להם כסף. אימי לא עובדת עקב בעייה רפואית.
עצבן אותי מאוד שאחי הקטן שלא עובד המשיך להתפנק כאילו הכל בסדר.. למשל בקניות (שאימי ואני עשינו מדי שבוע במשך חודשים מכספי הפרטי) הוא כל הזמן ביקש "תקנו לי את זה, ותקנו לי את זה" ואימי שרצתה לגרום לו להרגיש טוב זרמה עם הרעיונות שלו ושכנעה אותי לזרום גם. כשדיברתי עם אחי הקטן הוא לא הניד עפעף ואמר שטויות בסגנון של "אבל בא לי..."
בהתחלה הייתי פורק את תסכולי על אימי שלא באמת אשמה בכלום (הייתי צועק עליה שזה הולך ככה ועוד שטויות בסגנון). בסוף החלטתי שצריך לאסוף את כל האחים ולמצוא פתרון למצב. היה דיבור על כך שנחלק את החשבון של הקניות באופן שווה בין כולם. הדיבור נפל כי לא כולם עובדים. כשהבנתי שהפינוק של כולם לא הולך להיפסק יצאתי בהצהרה שאני מוציא את עצמי מסבב הקניות. אין לי בעיה להשתתף בהוצאות על דברים שכולם צורכים (למשל ירקות, פירות, לחם וכו'), אבל על שטויות כמו דוריטוס או במבה אני לא מתכוון לשלם. תקנו לעצמכם ושיהיה לכם לבריאות, אני מבטיח לא לגעת לכם בממתקים שלכם. מצד שני יש כמה מוצרים שאני קונה לעצמי ולאימי כמו מעדן שוקולד בלגי מסוייה או חלב סוייה או לחם מחיטה מלאה, שבד"כ רק שנינו אוכלים אבל לעיתים גם שאר האחים חומדים. אמרתי משהו בסגנון של "אני לא אגע באוכל שלכם, אבל אם אתם רוצים לאכול את האוכל שלי אין לי בעיה", ובאותה השניה אחי הגדול התפוצץ!!! הוא התחיל לצרוח חזק, אבל ממש חזק! אלימות פיזית לא היתה שם, אבל זה היה קרוב. הוא צרח עלי מטווח אפס בצורה שאני ממש מרגיש את הנשימות שלו ש- "מה אני חושב את עצמי?! מזו היהירות הזאת?! למה נראה לי שבגלל שאני עובד אני יותר טוב מכולם?!" (לא אמרתי את זה אף פעם. הוא סתם הנפיץ את זה)
הצרחות מטווח אפס היו מלוות באיומים של "סובב את הראש, מה אתה מסתכל עלי?!" ו- "בא לי ללכת לחצר להביא קרש ולשבור לך אותו על הראש". בנוסף הוא דפק כמה אגרופים לקיר בפול כוח (חשבתי שעוד שנייה הקיר נופל מהעוצמה) וגם דפק על השולחן ועל עוד כמה רהיטים, ואתם בטח כבר מבינים את הלך הדברים. אימי ואחי הקטן (זה שעובד) פרצו בבכי וניסו לעצור אותו ולהרגיע אותו. אני הייתי בשוק טוטאלי וכל מה שיצא לי מהפה זה דברים בסגנון של "למה נראה לך שאתה מדבר אלי ככה", ו- "אל תצעק עלי" וכו' (אם אבא שלי היה בבית באותה הרגע הוא היה עוצר אותו בשנייה בצעקות או אפילו מוריד לו כאפה, אבל כמו שאמרתי הוא לא גר בבית ופשוט לא היה מי שירסן אותו).
נמאס לי שתמיד ההתפרצויות שלו מופנות אלי כי כולם מפחדים "לעמוד מולו". כשהוא קצת מרים את הקול הם מיד מתקפלים כדי לא לעצבן אותו, ואני שכן מעיז לומר את דעתי מקבל על הראש.
מפה לשם, אחרי המקרה הסתגרתי בחדר ושמתי מוזיקה בפול ווליום כשאני עדיין בשוק מהתגובה שלו. כמה שעות אחרי הוא דפק לי על הדלת שעה בערך ואמר לי "יאללה מה אתה משחק את עצמך נעלב". אחרי תקופה שלא דיברתי איתו הוא ניסה להתנצל ולבקש סליחה. הוא שאל אם אני רוצה לדבר איתו (לא על מה שקרה אלא בכללי לשבור את הברוגז). עניתי לא. שאל למה. עניתי ככה והלכתי משם.
אחרי כמה חודשים הוא כבר הפסיק לנסות אבל ההורים (וגם האחים) עדיין מנסים לשלים ביננו כי לטענתם המצב הזה מעכיר את האווירה בבית. אימי תמיד אומרת לי כשאנחנו לבד שקיבלתי את התכונה הזו של לעשות ברוגז מאבי, ושמסכנה תהיה אישתי. -_-
בנוסף הוא מבין שהוא טעה והוא כן רוצה לדבר איתי ולשקם את היחסים. הוא גם הלך עם אימי להרצאה של שליטה בכעסים.
מצד אחד שילך לחפש. מה אני שק איגורף שלו? הוא אוגר עצבים וכל פעם שרע לו הוא מתפוצץ עלי?
מצד שני אני שוב קרוב לנק' הזו שהכעס מתחיל להתפוגג ואני "שוכח למה בכלל כעסתי".
מה כדאי לי לעשות? לתת לו עוד הזדמנות?
מה אתם הייתם עושים?

זה באסה שאנחנו לא מדברים אבל לפחות אנחנו לא רבים (לא רק מגה-ריבים כמו שתיארתי למעלה אלא גם ריבים קטנים על בסיס יומי/שבועי שלפעמים גם מתפתחים לצעקות). אני יודע שיש אנשים עם בעיות פי אלף יותר רציניות משלי אבל זה ממש מרגיז!
יש משפט באנגלית שאומר: Hurt me once shame on you, hurt me twice shame on me.

ובבקשה תהיו עדינים בתגובות. סיפרתי פה סיפור אישי שלא סיפרתי לאף אחד..