נבגדת כבר שנתיים ומתמודדת עם דפוס - עצות?

היי,
מתמודדת כבר שנתיים עם בעל בוגדני, וחשוב לי לדייק:
לא מדובר במעידה, אלא בדפוס שחוזר על עצמו ומסלים.

זה כמעט תמיד התחיל אותו דבר:
נשים נשואות שאינן מסופקות בנישואיהן ופועלות מראש מחוץ למסגרת הזוגית. זה מתחיל בהתכתבויות שנראות תמימות כלפי חוץ, אבל מהר מאוד מקבלות אופי של טיפול רגשי: שיחות יומיות, זמינות מלאה, ושיתוף אינטימי על תחלואי החיים וחיי הנישואים הכול בזמן שהוא נשוי.

במקביל, הוא הלך והסיט את הנוכחות הרגשית שלו החוצה.
לא מתוך חוסר בבית, אלא מתוך קושי לשאת מחויבות, עומק ושגרה אמיתית.
הריקנות בבית לא קדמה לקשרים היא נוצרה בעקבות הבחירה לברוח מהם.

כנשואה לו שנים, לא החסרתי ממנו דבר.
אני הייתי זו שהכלה עומסים, הקשיבה, ייעצה ותמכה עד כדי כך שהוא בנה לעצמו הצלחה מקצועית מתוך המקום הזה.

הבדידות לא הייתה רק רגשית היא הייתה גם פרקטית.
נטל כלכלי לא מאוזן, הימנעות שיטתית מהשתתפות אמיתית, והתנהלות שגרמה לי להרגיש שאני מחזיקה בית לבד, בזמן שהוא מנהל חיים מקבילים.

בשלב מסוים זה חצה קו לבגידה פיזית.
לא אירוע אקראי אלא תכנון:
שיבוש שגרה של בית ומשפחה כדי לפנות זמן למפגשים, הסתרה יומיומית, ושקרים שחוזרים על עצמם.
הפרידה מהקשר הזה הייתה קשה. הייתי על סף גט, אך בחרתי אז בסליחה מתוך רצון לשמור על יציבות לילדים.

הדפוס לא נעצר.
חודשים ספורים לאחר מכן החלה בגידה נוספת שוב עם אישה נשואה.
כאן כבר נחשף עומק הבעיה: לא רק בגידה, אלא תלות רגשית ואובססיביות.
הקשרים האלו נבנו סביב זמינות רגשית שלא דורשת אחריות: הקשבה בלי עשייה, אינטימיות בלי מחויבות, וחיבור שמתקיים רק כל עוד אין צורך להתמודד עם מציאות.

הרגש שם לא נבנה מתוך היכרות עמוקה, אלא מתוך השלכה ודמיון.
זה לא היה חיבור בין שני אנשים אלא מפגש בין חסרים.

במהלך הקשר הזה נחצו גם גבולות של פרטיות: שיתוף בפרטים אישיים עליי ועל חיי, דברים שלא אמורים לצאת החוצה בשום מצב.
הבית הרגיש כל תנודה רגשית.
הוא הפך לאדם דרוך, עצבני וחסר שקט, ולא במקרה: הקשר התנהל מתוך הצפה רגשית, דרמה וחוסר ויסות, תכונות שלא רק שלא יצרו איזון אלא הדביקו והחריפו את חוסר היציבות שלו.

ואז הבנתי משהו כואב:
לא מדובר באדם שמתמודד עם חיים אלא באדם שבורח מהם דרך קשרים שמאפשרים לו להרגיש נבחר, בלי לשאת תוצאות.

לאחרונה הקשר הזה הסתיים.
בנקודה הזו שמתי גבול חד:
אין אצלי חיים כפולים.
מי שרוצה רומן עושה זאת כגרוש, לא כבן זוג נשוי. יש לזה דרך, ויש לזה מחיר.

הגילוי הקשה ביותר לא היה עצם הבגידות, אלא האדם שנחשף:
מבוגר ללא יכולת לשאת אמת, ללא עמוד שדרה רגשי, שמנהל תדמית משפחתית תקינה כלפי חוץ ובפנים פועל בפיצול.

קל להרגיש משמעותית כשלא צריך לשאת אחריות.
קשה הרבה יותר להיות בחירה כשנדרשת מחויבות.

חשוב לי לדייק דבר אחד:
הכאב המרכזי שלי כבר מזמן לא ממוקד בבגידה בי כאישה, אלא בפגיעה הישירה בילדים שלנו.
הידיעה שהם חיים בתוך מציאות שמבוגרים סביבם מזהים כלא תקינה, בעוד הם עצמם קטינים וחסרי הגנה היא בושה שאין לה שיעור.

להרגיש את הילדים שלי יום־יום, ולהפנים שדמיון, הסתרה וחיים כפולים של אביהם פוגעים גם בתדמית החברתית שלהם זה דבר שמקומם אותי הרבה יותר מכל פגיעה אישית.
זה נעשה על חשבונם, בלי שהם מודעים לכך, בעוד שמבוגרים בסביבה כן רואים, כן מבינים, וכן שותקים.

זו יומרה לחשוב שכשמבוגרים מתנהלים בחוסר גבולות, בסודיות ובקשרים לא ראויים אף אחד מהסובבים לא קולט שמשהו שם לא תקין.
הילדים אולי לא יודעים לנסח את זה אבל הם משלמים את המחיר.

מהנקודה הזו ברור לי דבר אחד:
אי אפשר לרדת יותר נמוך אפשר רק לבחור לעלות.

אני מעלה כאן שאלה עקרונית, לא מתוך נקמה אלא מתוך אחריות:
כמי שנבגדה, אני יודעת כמה הרסני לגלות מציאות של בגידה מתמשכת בבת אחת, בלי הקשר ובלי הכנה.
מה נכון לעשות כשנחשפים לדפוס כזה ואיפה עובר הגבול בין שמירה על עצמך לבין אחריות מוסרית כלפי אחרים?

תודה לעוזרים !