אשמח לעצה לגבי מצב משפחתי שמאוד מטלטל אותי, מה לעשות?

קצת רקע. שמי ירין, יש לי בעיות נפשיות כמו חרדה, דיכאון וחוסר הסתגלות. לחץ יכול להוביל אותי למצבים מאוד לא טובים. אני רגישה יותר מאנשים רגילים, אם מישהו צועק עליי או קורא לי משהו מבאס רוב הסיכויים אתחיל לבכות. בדרך כלל הכול נרגע אבל אשמח שתקשיבו.

שבוע שעבר טסתי לפריז, סיפור ארוך עם מי ומה, אבל הייתי צריכה לחזור עם אחותי למחצה בת ה־8 לבד בטיסה חזרה לישראל. הטיסה, אחרי עיכוב של שעתיים, שתקשיבו אני בפחד שיא, בוטלה. לא ידעתי מה לעשות, למזלי ישראלים חמודים עזרו לי.

בקיצור, למצב המשפחתי. אמא של אחותי למחצה ואבא שלי עזרו לי בהכול, דיברו בטלפון, הפעילו קשרים, התקשרו כל שתי דקות לבדוק. זה הקטע שהתחיל הכול. אני לא קרובה אליהם. בכלל לא רואה אותם פעם בשבועיים. גרה עם אמא, אבל עם המשפחה של אמא היא התקשרה פעם אחת ושלחה כמה הודעות וזהו. כן, היא דאגה, אבל בחייאת הבת שלך, שאת יודעת שהיא רגישה ועם בעיות, בוכה לך בטלפון, וכל מה שאת יכולה לעשות זה לשלוח כמה הודעות והשאר לתקשר דרך אבא? לא משקרת, העליב אותי.

בקיצור, חטפתי וירוס בחו״ל ובמשך מיום רביעי ועד עכשיו שבת אני חולה. יום רביעי וחמישי הייתי במצב נורא: כאב ראש, צינון, כאב גרון, סחרחורות, חוסר תיאבון כל החבילה. מיום רביעי ועד שבת לא הצלחתי לאכול אפילו ארוחה אחת שלמה, יותר מ־48 שעות כמעט ולא הכנסתי פירור לפה, וכל מה שניסיתי לאכול הרגיש עם טעם של אפר. הייתי באמת במצב נורא. אמא שלי ידעה את כל זה, אבל לא שמעתי ממנה אפילו פעם אחת דאגה לגבי זה.

כל המשפחה של אמא לא התקשרו אפילו פעם אחת, כולל האחים וכולם. מצד אבא אפילו קרוב משפחה שאני לא מדברת איתו התקשר להגיד שאני אלופה וכל הכבוד ושאחזור בשלום.

בקיצור, מאוד אבל מאוד התאכזבתי, נעלבתי ועוד. באמת, אבל. ועוד מיום חמישי, כשהראיתי טיפה שיפור, ישר כאילו חזרתי למצב רגיל שבו אני יכולה לעשות הכול, למרות שכמה ימים לפני נפלתי עם המזוודה ועיקמתי את הרגל. לעזאזל, אפילו בעבודה אמרו לי שאני נראית נורא וכמעט רצו לשלוח אותי הביתה.

בקיצור, לסבתא שלי היה יום הולדת בשישי ואני חצי מעצבת עוגות למשפחה ורצו שאכין. לבקשת העוגה נשארתי ערה למרות שהייתי מתה לישון, ובבוקר שישי קמתי במיוחד ב־8 בבוקר למרות הרגל. העוגה גם לא שיתפה פעולה וכמעט הרסתי אותה מתסכול. בסוף הצלחתי להביא אותה למצב נורמלי ויפה.

במהלך זה, בסביבות 11, אמא התקשרה. מודה, הייתי סופר עצבנית ומתוסכלת על הכול: על זה שאני חולה, על זה שאני לא מצליחה לאכול כבר ימים, על זה שאף אחד לא חושב לשאול מה נשמע, על זה שכולם חושבים שאני אעזוב הכול ואכין עוגה, ועל זה שאני עדיין עושה מה שאומרים. אז כן, יצאתי עליה ואמרתי לה את זה וניתקתי.תכננתי שכשהיא תגיע נוכל לדבר על הכול ולפתור, ושבת שלום, כי באמת רציתי טיפה רוגע. אמא הגיעה בסביבות 1, מדברת בטלפון. לא נתנה לי להשחיל מילה, דיברה עם חברה יותר מ־40 דקות. איך אני יכולה לדבר? איך אני יכולה לא לכעוס? אני באמת בכיתי מרוב תסכול.

ואז היא באה ואומרת שהיא רוצה לקבוע תאילנד לחודש. מה אכפת לי תאילנד עכשיו? את רואה שהעיניים אדומות ואני בוכה, מה את רוצה ממני? נגמרה השיחה, באתי לסלון, באתי עצבנית, כעסתי עליה ואמרתי לה את זה. היא באה ואמרה: ״לא הכרחתי אותך להכין עוגה, את יכולה גם לא״. סליחה? מי אמר לי להכין וחפר לי? מי עמלה יותר מ־5 שעות להכין את העוגה החרא הזו? לקחתי את העוגה דרך אגב, 8 קומות וזרקתי הכול מולה לתוך הפח והלכתי. האמת? הרגשתי רוגע.

מהחדר אני שומעת אותה מדברת עם מישהו על זה שאני בכיינית ורוצה צומי ולא שפויה. לא אמרתי כלום, הייתי בשוק שהיה לי האומץ בכלל לזרוק. אבל בסדר. מאז לא קרה הרבה, במשך שעה־שעתיים הייתי בחדר.

עכשיו רקע נוסף: יש לי אחות קטנה בת 17, חסרת כבוד ונימוסים, ואני שונאת אבל שונאת שהיא מדברת אליי כמו לחרא, כי היא תמיד עושה וגם צועקת עליי. ואז היא צעקה עליי על משהו, אין לי כוח לפרט, והשתגעתי. במובן באמת. התחלתי לצרוח עליה, לזרוק עליה דברים, התחלתי לזרוק בכל הבית כל מיני דברים באמת, אבל אל תחשבו אני מגזימה באמת לא הייתי בקו באותו זמן, כאילו הכול יצא. מפלי המים התחילו, ובמהלך זה בכיתי וגם צרחתי וצעקתי על כולם. במהלך הכול, אל תשכחו, אני עדיין חולה . זהו כל זה קרה בשישי עכשיו שבת