יודעת ושאני צריכה לשחרר, למה זה קשה? למה?

די לא יכולה יותר חייבת לפרוק.
הכרנו לפני כמעט שנתיים , ומאז לא יצאת לי מהראש. אני הייתי בזוגיות רעילה ומסתבר שגם אתה. הכרנו בפגישה חד פעמית בעבודה, והוספתי אותך לאינסטגרם. לא יצאת לי מהראש מאותו רגע שפגשתי אותך. כמה חודשים אחרי שנפרדתי מהבן זוג שלי יצרת קשר וקבענו להיפגש. בשלב הזה לא ידעתי עליך כלום, אפילו לא ידעתי אם המפגש שקבענו זה דייט שהולך לכיוון רומנטי או שאתה סתם קצת בודד ומחפש חברה. רק בדייט, שהיה שמונה חודשים אחרי שהכרנו, סיפרנו אחד לשניה שהיינו בזוגיות שהסתיימה בערך באותו זמן. בכל אופן לא הייתי סגורה כבר אז שאתה במצב להכיל זוגיות חדשה, כי הרגשתי ממך שמשהו שם אצלך עוד פגוע וגם הייתי במלא ימי מילואים והכל ביחד היה לך יותר מידי. אבל בכל זאת הצעת שנמשיך בקשר ונראה לאן זה מוביל. והיה לי כיף, היה חודש וחצי שהרגשתי בטוחה איתך, הרגשתי שאני לא מפחדת , הרגשתי שאני יכולה להיות חלשה לידך, פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי לשחרר את האגו ולהודות ברגשות שלי. והרגשתי גם ממך שאתה מרשה לעצמך להיות פגיע לידי. אמרת לי שאתה מוצא אותי חשובה לך יותר מהרבה דברים ושאתה רוצה להכניס אותי עוד לחיים שלך. היה איזה רגע שאמרת לי שאם קורה לי משהו אתה לא יודע מה תעשה כי יש לך רק אותי בחיים ואני הטוב מכל החרא שמסביב. הרגשתי שיש לנו אחד את השניה.
אבל אז התחלתי להרגיש ממך, מבין כל הסיפורים שסיפרת לי, בזמן שהרגשת בנוח להיפתח, שאתה לא באמת מסוגל רגשית כרגע להכיל קשר חדש. שאמנם יש לך רגשות אלי וזה אמיתי, אבל אתה עדין כועס על האקסית שלך, ואתה עדין לא יודע מה קורה איתך ואתה עוד לא יציב רגשית. ושצפויה לך עוד תקופה של כמה חודשים במילואים,. אז החלטתי לסיים את זה, ואמרתי לך שאני משחררת אותך כי אני מרגישה שאתה לא מסוגל רגשית כרגע להיות בקשר. אמרת שכואב לך לשמוע את זה, שאמנם היינו רק זמן קצר ביחד אבל זה ככ כואב. אבל לא נלחמת. אני לא יודעת אם זה כי לא היה לך כוחות או כי פשוט אני לא מספיק חשובה לך.
כן שלחת לי קצת מסרים אחרי הפרידה, כן ניסית ליצור קשר כמה פעמים, כן אמרת שאתה מתגעגע חודש אחרי. וכל הודעה כזאת ממך המיסה לי את הלב מחדש. כל הודעה כזאת פיתחה אצלי ציפייה שאתה רוצה שנחזור , שעוד רגע תגיד לי שאתה מתגעגע כמו שאני מתגעגעת, שאתה מרגיש פספוס כמו שאני מרגישה, ושבואי ננסה שוב פשוט להיות ביחד. אבל זה לא קרה. אז עשיתי צעד שאולי קצת ילדותי, ומחקתי אותך מכל הרשתות החברתיות כי לא יכולתי להסתכל לך בפרופיל כל פעם ולחכות שתעלה סטורי. ציפיתי שתשים לב מיד שמחקתי ותשלח הודעה, אבל זה לא קרה מיד, זה קרה שבועיים אחרי שמצאת איזה תירוץ לסמס לי. ואז אמרת לי כדרך אגב ששמת לב שמחקתי אותך ושאתה מבין את המשמעות של זה, ושזה כאב לך שעשיתי את זה. אמרתי לך שעשיתי את זה לא כדי להכאיב לך אלא כדי להכאיב לי פחות. ואמרת שאתה מבין, ושוב לא נלחמת.
אמרת לי בין היתר שאתה לא מוכן עוד לאישה שתכנס לחייך, שיש לך עוד פצעים פתוחים שאתה עוד מלקק ושאתה עוד לא מרגיש בטוח מספיק להיפתח שוב ולהיות במקום פגיע , כי בינתיים תמיד נפגעת מאנשים.
עד שבפעם האחרונה, יצא לנו שוב להיפגש במקום העבודה לכמה רגעים, והבאת לי חיבוק וליוות אותי לאוטו. ואז אמרתי לך שאני מבקשת שתפסיק לפנות אלי, אפילו למשהו קטן כי זה קשה לי, ושוב לא נלחמת ורק אמרת שאתה תכבד, אבל שאני אדע שזה שאתה לא שולח הודעות לא אומר שאתה לא חושב עלי.
עברו שלושה חודשים בידיוק מאז אותה הודעה, ואתה אכן מכבד את הבקשה שלי, למרות שבתוך תוכי אני משתוקקת שתפר את הבקשה ותתפרץ לי לגבולות ותגיד שאתה לא מסוגל לעמוד בזה. עברו עשרה חודשים מאז שיצאנו ואני עדין מרגישה שהלב שלי יוצא אליך ומשתוקק אליך.
למה אני עדין מרגישה את זה? אני משלה את עצמי? אני נאחזת בפירורים שנתת לי? אני עדין בציפייה שתסיים איזה תהליך עם עצמך ותחזור אלי.
אני מנסה להתקדם הלאה, אבל מפחדת לשחרר את התקווה איתך. מרגישה כל כך לבד ובודדה וכל מה שבא לי זה חיבוק ממך, חזק חזק חזק.
יודעת שאני לא יכולה לתקן אותך, ומה ששלי שלי, ואם היית רוצה למרות הקושי שלך כרגע היית מוצא דרך להכניס אותי לחיים שלך.
יודעת ושאני צריכה לשחרר, למה זה קשה? למה?