נזכרתי בידידה מהעבר הרחוק ורואה את הדברים אחרת. מה דעתכם?

מסיבות שלא ארחיב לגביהן, יש מעט מאוד בחורות שמתאימות לי לקשר רציני. בגלל שינויים שעברתי בילדות, יש ניגוד מוחלט בין תחומי העניין שלי לבין סגנון החיים שלי. לכן, כל פעם שאני פוגש מישהי שלכאורה מתאימה לי זה מרגיש כמו נס, וכל פעם שזה לא מסתדר עם מישהי כזאת זה מייאש מאוד.

אני עד היום זוכר את אחת הפעמים הראשונות שזה קרה, למרות שמאז כבר הכרתי בנות שהתלהבתי מהן הרבה יותר. במשך שנים חשבתי שהיא זו שדחתה אותי, אבל היום אני רואה את הדברים אחרת. היא ידעה שלא ארצה אותה אם אדע מי היא באמת, ולכן הסתירה ממני הרבה דברים. על רוב הדברים האלה כבר ידעתי שבועות בודדים אחרי שהכרתי אותה, אבל רק שנים אחר כך הבנתי עד כמה המצב היה בעייתי. היא הסתירה ממני כל כך הרבה, שאני עד היום זוכר בחיבה את התדמית המשופצת שהיא הציגה בפני, כאילו זאת הייתה בחורה אחרת לגמרי.

כשהייתי בן 17 הכרתי מישהי בגילי במסגרת אינטנסיבית אבל קצרת מועד. היו לי איתה שיחות כמו שלא היו לי עם אף בחורה לפני כן. בחורות שמתאימות לי הן בדרך כלל ביישניות, מה שגורם לכך שאני צריך לחשוב על כל נושאי השיחה, ומטיל ספק תמידי בכך שהן בכלל רוצות לדבר איתי. היא הייתה בדיוק להיפך, ולא פחות חשוב, באמת היה לי על מה לדבר איתה. היא הצליחה ללכת על הקו הדק שבין להיות בחורה ממוצעת ומשעממת לסתם מוזרה, או לפחות הצליחה לגרום לי לחשוב ככה. ידעתי שארצה להיות ידיד שלה גם אם לא יקרה ביננו שום דבר רומנטי, ובאופן אירוני ראיתי בזה סימן לכך שאנחנו באמת מתאימים גם כזוג ושזאת לא איזו אהבה עיוורת.

היא לא הייתה יפהפייה בעיני, אבל הייתה מאוד מטופחת ונראתה טוב. היום אני מתנחם באפשרות שהיא לא נראתה ככה ביום יום. למען האמת, אני לא זוכר שראיתי אותה בלי איפור או משקפי שמש, ומתחיל לחשוב שזה לא היה במקרה. גם סגנון הלבוש שלה לא היה משהו שהייתי רוצה אצל בת זוג, אבל חשבתי שהיא מתלבשת ככה בגלל שהיא לא בזוגיות. אני עסקתי אז בספורט תחרותי ונראיתי ממש טוב, והיא גם אמרה לי שבנים כמעט לא מתחילים איתה, אז לא חשבתי שיהיה לי קשה מדי לעורר בה ענין רומנטי.

בדיעבד, אני די בטוח שהיא הייתה בחורה דיכאונית. היא הייתה נעלבת מדברים שאני לא מבין איך מישהו יכול להיעלב מהם, למרות שהיא בעצמה לא הייתה אחת עם יותר מדי טקט. עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא זוכר אותה מחייכת שלא כדי להצטלם, אפילו בזמן שהיא אומרת דברים חיוביים! אני חושב שבהתחלה פירשתי את זה כמופנמות רגשית, אבל מהר מאוד הבנתי שרגשות שליליים לא הייתה לה בעיה להחצין. מצד שני, היו כמה רגעים שהבהירו לי שהיא לא איזו סוציופתית ושהיא כן אמפתית לפעמים. רק אחרי שכל הסיפור נגמר חשבתי על זה שאם היא מתנהגת ככה במסגרת שאמורה להיות כל כך כיפית, זה בטח הרבה יותר גרוע ביום יום.

במסגרת שבה הכרנו לא יזמתי שום דבר רומנטי, כי חשבתי שזאת לא המסגרת המתאימה, ולא רציתי לסכן את האפשרות שנהיה ידידים. הייתי בטוח שאחרי שהמסגרת הזאת תיגמר נהיה בקשר, ואז אוכל להחליט מה לעשות. גם היא אמרה כמה דברים שהשתמע מהם שנישאר בקשר אחר כך. אף פעם לא אמרתי משהו שפסל שיקרה ביננו משהו רומנטי, אבל אחת כזאת שרק מחפשת סיבות להיעלב הייתה יכולה כבר למצוא משהו לפרש ככה.

אחרי שהמסגרת נגמרה, היו לנו רק שיחות טקסטואליות. השיחות עצמן היו טובות: היא ענתה מיד לכל ההודעות שלי ושיתפה הרבה מידע. היא אפילו חזרה על בדיחות שסיפרתי בהקשרים אחרים, וזכרה פרטים שהזכרתי רק פעם אחת כמה חודשים קודם. מצד שני, אני תמיד יזמתי את השיחות, והיא תמיד סיימה אותן אחרי כרבע שעה. באותה תקופה נעלבתי מזה שהיא לכאורה לא רוצה אפילו להיות ידידה שלי. לכן התחלתי שיחה רק פעם בכמה שבועות ולא הצעתי לה להיפגש. היום אני חושב שאולי היא לא רצתה להיות רק ידידה שלי, אבל ידעה שלא נצליח גם כזוג, ובשלב מסוים גם הבנתי למה.

באותה תקופה פייסבוק עוד היה דבר חדש יחסית, ואי אפשר היה ללמוד על כל ההיסטוריה של מישהו משם, אבל לגמרי במקרה גיליתי שהיא כותבת על עצמה באתר אחר. היה שם מספיק מידע כדי שאבין שבחיי היום יום היא מנסה ליצור לעצמה תדמית של "ילדה רעה", שלא היה לה כמעט שום זכר במסגרת שבה הכרתי אותה. גם החברים שלה היו אנשים שממש לא הייתי רוצה להגיע למפגשים שלהם. באותה תקופה חשבתי על זה שאם הייתי לומד איתה בתיכון, כנראה הייתי מתרחק ממנה כמו מאש ואפילו לא הייתי יודע שהיא כל כך מתאימה לי במובנים אחרים.

רק אז הבנתי שקשר רומנטי אף פעם לא היה אופציה. היא כנראה הבינה את זה הרבה קודם. אגב, במסגרת שבה הכרתי אותה הכרתי גם את ההורים שלה, והם ממש התלהבו ממני. נראה לי שזה מה שהרס לי את הסיכויים איתה יותר מכל דבר אחר. לצאת עם מישהו שההורים אוהבים היה מפרק לה את התדמית.

כאן הגיעה הטעות שלי: מה שגיליתי הסביר כל כך הרבה, עד שחשבתי שזאת הייתה הבעיה היחידה. חשבתי שאחרי כיתה י"ב היא תחליף את החברים שלה וכבר לא תהיה כל כך עסוקה בתדמית שלה, ואז אולי זה יוכל להתפתח למשהו. כמה חודשים אחרי שהכרתי אותה, היא סיפרה לי על החבר החדש שלה. כשזה קרה, לא הרגשתי שום פספוס, אלא רק הקלה. אני חושב שהיא סיפרה לי עליו בקטע תמים. בשלב הזה היא כנראה חשבה שאני רואה בה רק ידידה. מצד שני, אחרי השיחה הזאת לא היו עוד.

במשך עשור כמעט לא חשבתי עליה. פעם בכמה שנים הייתי מחפש את השם שלה בגוגל, מתוך סקרנות. משהו שתמיד שמתי לב אליו כשראיתי תמונות שלה הוא שהיא נראית שונה מאוד מאשר בזיכרון שלי. לפני כמה שנים הבנתי משהו מענין: צבע העיניים שלה שונה ממה שזכרתי. זאת ראיה חזקה לכך שהעניין שלי בה היה רציונלי ולא רגשי. העיניים הן אחד הדברים שאני הכי שם לב אליהם כשאני מתעניין במישהי.

אתם בטח שואלים את עצמכם, איך זה שלא שכחתי אותה עד היום? התשובה היא, שכל פעם שהכרתי מישהי שמצאה חן בעיני, בסופו של דבר שמתי לב לקווי דמיון בינה בין הבחורה ההיא. אולי זה לא מפתיע. לא רציתי את הבחורה ההיא כמו שהיא, אבל גם לא רציתי את ההפך הגמור. הרעיון של מישהי עם התכונות החיוביות שלה ובלי התכונות השליליות קוסם לי עד היום. מצד שני, הרבה פעמים כשגיליתי משהו שלא אהבתי בבחורה שמצאה חן בעיני, אמרתי לעצמי משהו כמו, "לפחות היא לא כמוה". אולי אני בכלל לא מתגעגע אליה, אלא לבחורות שהזכירו לי אותה שנים אחר כך? מה דעתכם?