למה אני מבקר את עצמי אם אני מתקדם בכיוון הנכון?

אני ממש קרוב לסיום תואר בדמעי המחשב ואני מרגיש שאני בכיוון הנכון. השקעתי שנים של למידה בתואר, אני משקיע כדי להתקבל לעבודה בתחום, התחלתי לעשות ספורט כדי לחיות בריא וגם התחלתי עם כמה בחורות בזמן האחרון כי אני רוצה למצוא חברה וגם כדי להתגבר על הפחד. ואני לא יוצא לברים ואין לי חברים אז זאת הדרך היחידה. לא משנה שלא יצא מזה משהו אבל אחת אמרה שהיא הייתה יוצאת איתי אבל יש לה חבר וזה היה מחמיא.

קודם כל אני מרגיש חוסר בטחון מזה שאני לא עובד בעבודה כלשהי ויש סטודנטים שעובדים. זה מרגיש כאילו צריך להתנצל על זה וכאילו תחושה של "אהה אתה לא עובד, אז זה אמור להיות קל", ככה זה גם הוייב שאני מקבל מההורים ומעוד אנשים. אני גם מרגיש כאילו אני פריווילג בגלל זה, אבל אני חושב שיש לא מעט סטודנטים שלא עובדים במהלך התואר ומצד שני אני לא צריך להרגיש ככה, כי עבדתי קשה בשביל התואר הזה. אני גם לא מוצא עבודה הרבה חודשים וזה כואב שאפילו לא מזמנים לראיון או למבחן ומצד שני אני ממשיך להשתפר ואין סיבה שלא אמצא פה או בחו"ל עבודה אם אמשיך להשתפר למרות שהרבה מאלה שמצאו עבודה זה פרוטקציות אבל זה מערער אותך וגורם לעוד חוסר בטחון בגלל שאני לא עובד. בגלל שאני מסיים את התואר ולא מוצא עבודה אז חיפשתי 'עבודת של שכר מינימום' בעסקים ומסעדות באיזור והרבה רוצי ם שתעבוד 5 ימים בשבוע אבל אני רוצה רק לעבוד קצת בשביל להתקדם לכיוון עבודה בתחום שלי אז גם בזה לא מצאתי עבודה.

כמו שאמרתי אין לי חברים. היה לי חבר אחד והוא לא עקב אחרי באינסטגרם אחרי שעקבתי אחריו ושאלתי אותו על זה כמה פעמים והוא אמר שהוא יעקוב והוא לא עקב ולא התקשר מאז, אז אני כרגע לא בקשר איתו. ומה שקשה בזה זה שאף אחד לא מתעניין בך. זה גורם לי להאמין כל פעם מחדש שלאף אחד לא אכפת ממך חוץ מלכמה אנשים שקרובים אליך ושכולם ידברו איתך כשתהיה בפסגה ויהיה אפשר לראות בפסגה טוב מאוד מי צבוע ומי לא. והחברים באינסטגרם ובווטצאפ? 99 אחוז מהם הם פייק אחד גדול.

אז למה אני מבקר את עצמי כל כך? זה שאני לא עובד מוציא אותי כל כך לא טוב? הרי יש כאלו שעושים טיול אחרי צבא של חצי שנה. אני מתקדם בכיוון הנכון? ואיך להתגבר על זה? אני מרגיש כאילו אני צף במים וכל פעם בא גל גדול ששובר אותי ומעייף אותי, ואני כבר מוטש ואיך לי יכולת להיות יציב בגלל זה.