איפה עובר הקו בין בת זוג פתוחה ומבינה לבין מישהי שמבטלת את עצמה בשביל לרצות?

שלום,
אני נמצאת בזוגיות יציבה של שלוש וחצי שנים עם בן הזוג שלי, ואנחנו מתקדמים לקראת חיים משותפים. בתקופה האחרונה הוא מעלה שוב ושוב את האפשרות להתנסות בשלישייה עם אישה נוספת תמיד ביוזמתו.
הוא מדגיש שמבחינתו זו פנטזיה זוגית, חוויה שנעבור ביחד ולא משהו בצד או לבד. הוא גם אומר שהוא רוצה לנסות את זה לפני שנקים משפחה, כי אחר כך זה יהיה הרבה יותר מסובך לוגיסטית. הוא לא לוחץ, כן מתחשב, שואל איך אפשר לגרום לי להרגיש בטוחה יותר ואני באמת מעריכה את זה.

אבל... לי זה פשוט יושב מאוד לא טוב. אני לא נמשכת לנשים, וקשה לי אפילו לדמיין את בן הזוג שלי נוגע במישהי אחרת. זה מציף בי קנאה, פחדים, חוסר ביטחון, וגם תחושה שזה עלול לערער את הקשר שלנו, אפילו אם זה נעשה "ביחד".
עד עכשיו הגבתי בשלילה, והוא קיבל את זה אבל בגלל שהוא מעלה את זה שוב ושוב, אני מתחילה להרגיש שזה באמת חשוב לו. אני שוקלת את זה רק בגלל זה, אבל הלב שלי לא שם.
אני פוחדת שברגע האמת ארגיש רע מאוד, או שזה יפתח אצלו דלת לעוד, או שפתאום אני אראה מישהי אחרת מושכת אותו וארגיש קטנה וחסרת ערך. מצד שני, יש בי קול שאומר: אם זו רק פעם אחת, אולי אפשר לנסות? אולי אני סתם מפחדת ממשהו שהוא בעצם לא כזה נורא?

בשלב מסוים גם העליתי את האפשרות של שלישייה עם גבר מתוך מחשבה שאם כבר פותחים את הראש, אז שגם לי תהיה נוחות. הוא אמר בהתחלה שהוא לא רוצה, בדיוק כמו שאני לא רוצה עם אישה. אבל בשיחה האחרונה הוא שינה כיוון ואמר שכל עוד הגבר לא בא "לזיין את החברה שלו", אלא ניגש לזה ממקום ניטרלי או זוגי, זה פחות מפריע לו. הוא עדיין מעדיף אישה, אבל כבר לא שולל לגמרי גבר נוסף. זה רק בלבל אותי יותר.

מעולם לא פתחנו את הקשר, ואני לא בטוחה בכלל שאני בנויה לזה. לי, ביטחון ובלעדיות זה הבסיס של זוגיות טובה. אני מאמינה בקשר שלנו, אבל בגלל זה יש לי גם פחד שאולי דווקא את זה לא נצליח לעבור ביחד.

איך יודעים מתי זה פחד שצריך ללמוד לשחרר, ומתי זה גבול בריא שצריך להציב? איך אני יכולה להיות כנה עם עצמי מבלי להרגיש שאני מאכזבת אותו?
ואיפה עובר הקו בין בת זוג פתוחה ומבינה לבין מישהי שמבטלת את עצמה בשביל לרצות?

אם מישהו עבר משהו דומה או פשוט יש לו מחשבות מהצד אשמח לשמוע.
תודה מראש