בעלי מתרחק ממני, אני באמת לא יודעת מה לעשות? זו תקופה שעוברת?

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
ילדתי לפני כמעט חצי שנה. במהלך ההריון הרגשתי איך בעלי מתרחק ממני, הגיע למצב שישן בסלון ונמנע מסקס בטענה ש"מפחד לפגוע בעובר".. עניין הריחוק הזה גרם לי להרגיש רע, עם עצמי, עם הגוף שלי. כי מעבר לריחוק פיזי היה גם ריחוק נפשי ורגשי. הוא כן היה נוכח בכל בדיקה, אבל.. הרגיש שזה רק כדי לצאת ידי חובה. בשלב כלשהו לקראת סוף ההריון אחת האחיות ביקשה שאמלא שאלון. שאם להגיד את האמת, מיליתי אותו שיהיה קצת פחות נורא מאיך שאני מרגישה באמת. ויצא שאני ממש על סף דיכאון. בעלי ממש התנגד שאפגש עם רופא, ואמר שזה יכול להכניס לנו בעיות הביתה ושיעשו לי בעיות כשאלד. פחדתי.. הילד הזה הוא החלום הכי גדול שלי, והחלטתי שאני חזקה ושלא צריך. והכל יעבור.

במהלך הלידה והשבועיים הראשונים, הוא היה הכי מסור בעולם, תמך ועזר והיה קרוב.. ואז שוב בלי הודעה מוקדמת שוב ריחוק מטורף. כשאני עוד בהחלמה מהלידה, עם תפרים, ודימום, וכאבים שמלווים אותי עד היום.. חצי שנה אחרי.
פעמים אחדות ממש שקיימנו יחסים, הוא לא מתקרב, לא מדבר.. בקושי שואל לשלומי. מדברים בעיקר על הילד.
ניסיתי ליזום ונדחתי המון פעמים שזה פוגע לכשעצמו.
במהלך הזמן כשבעלי הגיע לרופא, הרופא קבע שהוא בדיכאון, הוא קיבל טיפול תרופתי שעזר ממש והיה אפשר לראות את השינוי, הוא היה יותר איתי ועם התינוק, חזר לישון איתי במיטה.
הסכים שנעשה דייט שדיברנו המון, והוא פרק ממש על הרגשות והתחושות בצקופה הזאת. אבל לא הצלחנו להגיע לשיחה עמוקה כמו שהייתי רוצה, כזו שתפתור את עניין הריחוק, למרות שניסיתי אבל הוא די התחמק מכל שאלה שנגעה לזוגיות. אבל כן היה מאוד כיף, צחקנו המון והרגשתי קרובה יותר. אבל עדיין הוא לא ניסה ליזום שום מגע אינטימי. ניסיתי לישון איתו בסלון, וכשהבנתי שהוא ממש לא בעניין כבר עברתי לחדר..
עם הזמן הוא הפסיק את הטיפול, ומסרב גם שאזכיר לו לקחת כדור.. ושוב ריחוק..
ביום הולדת שלי.. יצאנו ליום כיף, רק אני והוא ובאמת היה כיף...כמו ידידים אבל. בקושי חיבוק, שום אני אוהב אותך, אפילו לא בירך ביום הולדת שמח.

מתחילת המלחמה אני נמצאת באיזשהו צומת דרכים מבחינת העבודה.. וקצת מתלבטת מה לעשות. היום ביקשתי ממנו שיעזור לי להחליט.. בסופו של דבר זה עניין שהוא גם כלכלי ויכול להשפיע עלינו.. והוא בתגובה ענה "תעזבי אותי, משעמם לך.. תעשי מה שצריך" אפילו לא שמע מה ההתלבטות. ואין מה שצריך.. מה שצריך הוא להחליט, בכל אחת מההחלטות יש סיכונים, צריך להחליט לאילו סיכונים אנחנו מוכנים.

אני מרגישה שמזוגיות, הפכנו לשותפים לחיים בגלל ילד, ועכשיו אפילו לא שותפים לחיים.. סתם שותפים לדירה..
מרגישה שכבר לא אכפת לו ממני בכלל..

אני אדם מאוד מכיל. מאוד תמכתי בו והכלתי אותו בתקופה הקשה שהייתה לו עם הדיכאון. גם כשאני יודעת שאני בעצמי במצב הזה ואין לי שום תמיכה, והוא אפילו קצת לעג וצחק כשזה מה שנאמר לי..

אני אוהבת אותו מאוד, אנחנו ביחד כבר כמעט 10 שנים. ותמיד היינו קרובים, תמיד גם כשהיה קשה דיברנו על הדברים ופתרנו אותם ומצאנו דרך להתקרב. תמיד הזוגיות והמיניות היו משהו שמאוד אהבנו.

אני מרגישה שהפעם אי אפשר לתקן, הריחוק התחיל עוד מההריון, ואני כבר חצי שנה אחרי לידה. מה שאומר שכמעט שנה של ריחוק.
לאט הרצון להישאר ולנסות לתקן ולנסות שיהיה לנו בית חם ואוהב, לאט לאט הרצון הזה מרגיש בלתי אפשרי.
אני לא רוצה לפרק את הבית.. דווקא עכשיו עם תינוק קטן. החלום שלי על משפחה קטנה חמה ואוהבת מרגיש רחוק.. דווקא כשהוא אמור להרגיש קרוב.
אני באמת לא יודעת מה לעשות? זו תקופה שעוברת?? להילחם? לעזוב?