מפחד לספר את האמת לפסיכולוג, לא רוצה להרוס לי את החיים

טוב, לוקח לי המון זמן לעבוד על איך לכתוב את זה, כי... להגיד את האמת, אני לא יודע עם כדאי לי. אבל אני חייב.


בשבועות הקרובים אני הולך להתחיל סדרת טיפולים בהפרעת אכילה שיש לי כבר 12 שנה. (לא מסכנת חיים), בלי קשר לזה, היה לי דיכאון למשך 7-5 שנים רצופות. הצלחתי להשתחרר מזה קצת, רק קצת, כדאי לטעום מה זה להיות מאושר, למשך חצי שנה. עכשיו זה חזר, ואיתו הכל. ההרגשה הזאת שאתה לא באמת שווה משהו, שגם אם תנסה לתלות את עצמך ומישהו יראה, הוא לא יעשה עם זה כלום. נאדה. הוא יתן לך כאפה, ויחזור לראות את הטלוויזיה שהוא ראה חמש שניות לפני זה, כמובן בלי לשכוח לקרוא לך מפגר, אידיוט וכולי. (מקרה שקרה לי בעבר).
בנוסף לדיכאון עצמו, חזרו לי כל מיני התקפים כאלה.. אני לא יודע איך להסביר את זה חוץ מהרגשה של לקום ולהתאבד. פשוט וככה. זה מין התפרצויות כאלה, בזמן האחרון הם בערך 3-4 פעמים בשבוע, והם פשוט... קריסה. קריסה של הכל. אני יכול להביא לכם כדוגמא את אתמול, בדרך להפגש עם חברים, פשוט נזכרתי בכל מה שעבר עלי, פשוט פלאשבאקים של הכל, כל החרא הזה, כל הכאב, כל הסבל, כל הפעמים האלה שאומרים לך שאכפת להם ממך ואתה רואה את השקר בעיניים שלהם, כי אתה למדת לא לסמוך על אף אחד ולקרוא אנשים וזה היה כאילו אני אומר לעצמי שאין לי סיבה לחיות, שהדרך לצאת מכל הזין הזה כלכך קרובה, כביש מהיר, גשר, חבלים מאולתרים, הכל כל כך קרוב (בנוסף לזה הרגשתי כאילו אני נמשך לדרך הכי קרובה "לסיים" עם זה. נגיד שהיה כביש לידי, הרגשתי כאילו אני מנסה ללכת לתוכו, כאילו מישהו דוחף אותי לשם), ושאם עברתי את כל זה ועדיין אף אחד לא חושב שזה מספיק חשוב בשביל להתחיל טיפול רציני (אנשים ידעו. כולם ידעו. מורים שרואים ילד בכיתה ה חותך את עצמו ולא עושים עם זה כלום כי אין להם כוח או חרא בסגנון, ועוד הרבה אנשים אחרים. אנשים שרואים ילד בכיתה ב שדופק את הראש שלו בקיר, סובל מטיקים כל שלוש שניות ולא מדבר, כי הוא תחת השפעה של ריטלין והוא מנסה לצאת מזה כמה שיותר מהר כי הדברים שהוא רואה בגלל הכדור הזה רודפים אותו. הדברים שאני עדיין רואה מדי פעם.) (ולא, לפסיכולוג אחרי 5 שנים של דיכאון יומיים-שלושה לפני התכנון של ניסיון התאבדות חמישי, שאליו אני מגיע כי ביקשתי, אני לא קורה מישהו שיוצא לטובתי. אני קורא לזה טיפת התקווה האחרונה שלי. שלמזלי הצילה אותי אז, וכרגע.. טוב, הכל חוזר.)

הסיבה היחידה שאני לא מספר את כל זה לפסיכולוגים, וככל הנראה גם למי שידבר איתי שאני אעבור את הקטע עם ההפרעת אכילה, זה כי אני מפחד מהתוצאות. אני לא רוצה להרוס לעצמי את החיים, אני לא רוצה ללכת לעבודה ולהיות חייב לדווח על אשפוז בכפייה בגלל סכנה לחיים בשנות הנעורים, אני לא רוצה להיות חייב לספר לכל אדם שני שאני פוגש למה לעזאזל יש לי צלקות על הידיים, למה המראה של כדורים גורם לי לרצות להרוג מישהו, ועוד הרבה דברים שאני לא ארשום פה בדיוק בגלל זה שאני לא רוצה שזה יגיע לידיים הלא נכונות ומשם זה יגלוש לעוד סבל, ולא רק שלי, אלה גם של הסובבים אותי, שבגלל הדברים שאני עברתי הם יאלצו לשאת בזה ולהפסיק להפגש עם אנשים מסויימים שהיו איתם כל החיים שלהם, כי הם לא תפקדו אז בעבר כמו שצריך.

אני צריך תשובה מכם.
האם כדאי לי לספר הכל, ולקוות שלא יעשו שום צעד קיצוני מדי, או האם כדאי לי להשאיר את הכל אצלי, ולקוות שזה יעלם?