לא מסוגל ליצור קרבה עם נשים

יש לי בעיה שמורכבת מהמון בעיות שונות.
היא מתחילה בחרמנות בלתי נשלטת(שלא משנה כמה פעמים אני מאונן היא לא נגמרת),בלבול כללי,חששות ופחדים וחרדות,חוסר במגע עם המין הנשי ומגע בכלל מה שגורם לי להירתע לפעמים ממנו,אני ארחיב עכשיו על הכל כדי לקבל מכם את העזרה הטובה ביותר.
אני בחור ביישן,אבל מאוד מוכשר,אני כותב,אני זמר ושחקן וגם מוזיקאי יוצר.
אני לא מצליח לתת אמון יותר באנשים והעולם נראה לי מוזר.
כל חיי הייתי בטיפולים מגיל צעיר,אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן 3(אל תדאגו הוא חזר מלפני המון שנים והקשר בינינו מצויין),אני ואימא שלי תמיד היינו רבים אבל משלימים כמו כל משפחה,אבל הקושי היה גדול.
גם כספית לא היה ממש כסף,אז המעטנו בדברים,עד עכשיו.
אני לא עובד כי אני עצלן מסריח שמפחד לצאת מפתח הבית ולקבל לא ולנסות.
מאותה הסיבה אני גם לא ממש חברותי.
בואו נגיד ככה,בהתחלה,ביסודי היו לי חברים וידידות,כי היינו ילדים תמימים בלי מודעות והכל הלך,הכל הלך חלק(לא הכל,אבל הרוב).
כשעלינו לחטיבה הבנות התפתחו פיזית,צמחו להן שדיים(מילה שאני מאוד אוהב),עכשיו אני מאוד סגור,גם אז הייתי(אפילו יותר),ולא ידעתי מה אני עושה,מה גם שהן התחילו לנתק איתי קשר,אז נשארתי עם החברים הבנים שלאט לאט עם השנים גם נעלמו מחיי.
החטיבה מחוקה לי מהראש מהסיבה ששלוש השנים בחטיבה,אם כמה שהיו הרבה רגעים יפים ונחמדים היו רגע התפנית שלי.
אני שר מכיתה א',הייתי במקהלה בבית הספר עד כיתה ו',בכיתה ה' שרתי סולו ענקי מול מלא אנשים בערב שירי לוחמים ומתתי מפחד,מאז,שלוש שנים,לא יכולתי לחזור לשיר.
נטשתי את עניין השירה ועברתי ללשמוע המון מוזיקה,זה השפיע עליי המון.
הכרתי מלא סוגים של מוזיקה,מלא והעשרתי את הידע המוזיקלי,אבל איבדתי את הביטחון שהיה לי,המעט שהיה לי.
בנות,לא היו לי ידידות כל החטיבה,וגם אלה שהיו לא נפגשתי איתן.
פה התחילו ענייני החברויות,זוגיות,נשיקות,לחלק(ואני לא יודע אם זה היה בשכבה שלי) גם התנסות מינית.
בכיתה ז' הכרתי את נפלאות האוננות נקרא לזה,למרות שאני שונא לקרוא לזה ככה.
סתם מישהו זרק לי בצחוק מהשכבה לך תאונן אתה.
ולא הבנתי מה הוא רוצה,מה שקרה מאז שינה את חיי.
כלומר,גיליתי את הקיום של זה בטעות.
אבל זה היה כיף,בהתחלה הרגשתי מוזר,עד ששכללתי את זה והתאמתי את זה לעצמי.
בינתיים בזמן שהסתגרתי בבית וראיתי לי סרטים ודברים בטלוויזיה כולם יצאו,התנשקו,התנסו,התקרבו,הכל.
ואני המשכתי בשלי כאן בבית.
בזמן הזה הספקתי לריב המון המון עם אימא שלי ולהישבר מלא.
הריטלין שלקחתי 10 שנים בגלל הפרעת קשב וריכוז לא תרם.
בכיתה י' הצטרפתי לתיאטרון,לחוג תיאטרון,שנאתי תיאטרון ובזכות החוג הזה קיבלתי את הכאפה הזו של "תיאטרון זה מגניב".
שמה הייתי קרוב יותר מתמיד לבנות,אבל כלום לא קרה,נרתעתי והתרחקתי.
שוב,אנשי מקצוע לא הצליחו לעזור לי,שביניהם זה קואצ'ר,פסיכולוגים ופסיכאטרית.
לא נתתי להם.
לא נתתי לעצמי.
בשלוש השנים האחרונות חלה תפנית נוראית וגם תפנית טובה,התפנית הטובה היא שנחשפתי לעולם המשחק והתחלתי לכתוב,חזרתי לשיר,יצרתי ופגשתי אנשים חדשים.
אבל התפנית הרעה היא הדיכאון שחשתי,וגרם לי לברוח אל תוך השמיכה והבית.
השנה,בפתאומיות התחלתי לשים לב יותר לשדיים,לקיום שלהם.
מאז ועד עכשיו הם לא יוצאים לי מהראש.
המחשבה שאולי אני הומו גם עלתה בראש,למרות אי המשיכה שלי לגברים,למה?
כי אני עושה סיפור מכל דבר,דרמתי מכל דבר,לחוץ מהכל.
השאלה מה לעשות,איך פותרים את זה?
התשובה שלכם תהיה כמובן לך לפסיכולוג,תטפל בעצמך,ההורים יודעים? כן ההורים יודעים,כולם שקרובים אליי יודעים כי אני מספר את זה לכל אחד.
אתם גם בטח יכולים להגיד זה הכל בראש שלך,זה נכון,אבל זה לא עוזר,כי אני לא מצליח לשנות את השליליות שבתוכי.
יש בתוכי שדים,שד פחדן ושד אמיץ שהוא חזק וחכם והכל והשד הפחדן תופס את השד השני בביצים ומשפיע עליי,שולט בי.
זה לא נשלט,כשאני במקומות הומים,או קרוב לבנות או בסיטואציה חברתית אני נהיה שקט ופחדן.
כשאני לבדי אני לא.
למרות שיש לי ידידה(שיש לה חבר)שנוח לי לדבר איתה והכל סבבה.
ככה שאני מבולבל.
אני מתגייס בעוד 69 יום(26.10)כרגע לא יודע לאן כי לא שיבצו אותי.
החרדה מהצבא גם קיימת.
אומרים שהיא תעזור לי לשנות את עצמי אבל אני כבר לא יודע כלום,
מה אתם מייעצים?
אתם יכולים לענות בסקר ומוזמנים יותר להגיב,מקווה שתגיבו תגובות רציניות :)