שלום לכולם,הייתי רוצה קצת לפרוק ובכלל לחשוב איך זה נראה מבחוץ..
כל חיי דאגתי למשפחה שלי.מגיל קטן החלום הכי מרכזי שלי היה לצאת לעבוד ולעזור בבית.לקנות,לשפץ,לפנק, לטפל ולדאוג לחיים טובים להורים. בפועל זה לא בדיוק יצא כמו שתכננתי..וכעת הגעתי לגיל שאני קצת לחוצה לבנות בית,לא אשקר.
אין לי בעיה של חוסר ביטחון במראה או בשכל.סהכ אופי סבבה,יש על מה לעבוד זה ברור לי תמיד.
העניין הוא שאני לא מוכנה לוותר על לעזור למשפחה שלי.כל החלטה שלי אני קודם כל שוקלת וחושבת איך זה ישפיע.זה יכול להיות עבודה נוחה שתתגמש איתי ותאפשר לי לבצע מטלות מסוימות,מקום מגורים לא מרוחק מדי אע''פ שיעלה לי בשכירות גבוהה יותר וכו'.
מצד אחד אני רוצה להתמסר לגבר שאוהב ,לדאוג לו להיות שותפה לחיים ולהיפך אבל מצד שני מרגישה שאני בוגדת, מפקירה. כמו אם חד הורית שרוצה להתחיל זוגיות חדשה וחוששת מההשפעה על הילדים והתגובה שלהם.כל הזמן דואגת לאמא שלי שמאוד קשה לה בהרבה היבטים גם רפואיים ועוד. לערב גורמים כמו רווחה וכדו' זו לא אופציה בכלל ולא רלוונטי.
השאלה שלי עד כמה סיטואציה כזו נפוצה? כי ממה שאני רואה סביבי הדבר העיקרי שמעסיק אנשים הוא זה דייטים כאלו ואחרים,קניות,שמלת כלה מושלמת,שכר גבוה, טיולים,הדברים הרגילים ..
וכל פעם שאני חושבת על להכיר גבר למטרת חתונה הדבר היחיד שיש לי בראש הוא 'עם איזה תיק גדול אני באה,מי ירצה אותי לקשר עם מעמסה'
נמאס לי לשמוע על אנשים מאורסים,נשים בהיריון. מרגיש לי שכולם משחקים באיזשהו משחק שלא הוזמנתי אליו,צופה מהצד מחוץ למעגל.
אפילו מחשבה על עצמי בשמלת כלה כבר לא מרגשת אותי,כאילו הזדקנתי בחמישים שנה ופספסתי את הרכבת.
זו בעיקר היתה פריקה אבל אשמח לשמוע עצות מחשבות והגיגים...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות