חיה לבד ומנותקת בעקבות התעללות במשפחה, איך לעזור לעצמי להסתדר בלי אף אחד?

במשך כל הילדות לתוך תקופת הנעורים עד כמעט גיל 17 ;נפסק עם התערבות הרשויות; סבלתי מאלימות בבית, מכות מאבא ושתיקה והדחקה של האמא. מגיל 21 סובלת מפוסט טראומה ודחק פוסט טראומטי חריף, 15 שנים מתמודדת עם דחק פוסט טראומטי. לאורך תקופת בית ספר יסודי ותיכון סבלתי גם מהצקות בכיתה ולעגו לי לעיתים גם בעניין הילדה המוכה.

אבא בזמנו פיזית סטירות ובעיטות חזקות וגם מילולית, והאמא כאמור בהתנהגות מזלזלת, ונותנת יד להפקר.

היכה, השפיל וביזה אותי גם במקומות ציבוריים, כשאמא עומדת מנגד, מביטה ולא פוצה את פיה;לא עושה מעשה ראוי להגנתי.

הנגיעות וחיבוקים שהוא מרח עלי במספר רב של מקרים האם נועדו להסוות את כוונתו לבצע מעשה מגונה או לא..
עד היום אין לי מושג אם ידיו החליקו פעם אחר פעם על איברי המוצנעים בשוגג, או בזדון.

שנים על גבי שנים בכל עימות בנושא התרת דמי, האימא לא בחלה בכלום. עשתה שימוש ציני ומרושע בהתמודדויות אחרות שלי פרט לאלימות שספגתי בבית והטיחה בפניי את החולשות ו״הכישלונות״ שמבחינתה נחלתי בחיים, אשר מראש נבעו מהתמודדות עם הפגיעה שחוויתי בשיתוף פעולה שלה ותחת חסותה, במטרה לנגח בי.

בשעת מריבה תמיד הטיחה בי שאני 'אפס', לועגת על סמלי סטטוס לוקים בחסר משווה אותי לאנשים אחרים ולהצלחה שלהם תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שיצא ממני כלום כי אני לא מסוגלת לתפקד, בשל הנסיבות הקשוחות שהביאו אותי למצבי הירוד עד היום.

בעבר וטרם ניתוק קשר, כל פעם שנקלענו למריבות בעניין הטראומה: ״מתי תממשי את האיומים שלך ותתֽאבדי, חבל שהצילו אותך מניסיון התאֽבדות, מגיע לך המכות שאבא נתן לך. ״ ועוד.. רשימה אינסופית של אמירות קשות

עודדה גם את בנה הצעיר לחנוק;להכות אותי במספר הזדמנויות, כעוד שהיינו נערים;בוגרים צעירים.

והצטרפה לקללות שלו נגדי..

האבא סבר תמיד שיש לי איזו בעיה פנימית של כעס מיותר על העולם, וכמוהו גם האמא. אין להם צל של מודעות לנזק שגרמו וגם לא למידה שלו.

להוליד ילד, לחפור לו בור. מושכים אותו חזק ליפול לתוכו, ואז מענישים אותו שהוא נמצא עמוק למטה.

"את חולה." "לא...את החולה. מי מביננו הייתה על כדורים?"

גוררת אותי לפסיכיאטר כדי שירשום לי כדורים ואחר כך לועגת לי שלקחתי אותם..

כל חיי שודלתי להגיע למוסדות טיפוליים מזוהמים וחסרי רלוונטיות לרקע של מצבי הרגשי. לשבת מול צוותי רופאים שיורדים לנשמה בשאלות חודרניות ;ובלתי קשורות; בזמן שאני מתראיינת חסרת אונים נצבטת בלב וסופגת את התחושה המצמיתה בפנים.

לפעמים למרות כל השנים קשה להאמין, לפקוח עיניים ולנסות להתעורר מהחלום הרע.. כואב להביט למציאות הזאת בפנים. הסבל התעצם עם תזכורת מנהגם לחוסר רגישות או התחשבות בדמות שברירית שייצרו במו ידם והחרדות קשות כל עוד חיה בידיעה כי מי שהיו אמורים להגן ולשמור עלייך הם אויבים שלך.

לא טוענת שיודעת ולא מתיימרת לדעת מה הלך בבתים אחרים אבל כשרואה מולי ברחוב אנשים ״נורמטיביים״ מחייכים בחברת המשפחה שלהם פתאום ננעצת בבטן סכין..

הפוסט הוא קיצור נמרץ, שהאמור בו מתאר פחות משליש האירועים, שעברו עליי איתם מאז שזוכרת את עצמי.

לא כ״כ חיה בתחושת התאמה לעולם ולא בטוחה להסתובב בו ללא אמא;אבא טובים ו;או קרובי דם אחרים להישען עליהם כשצריך. התרגלתי לשאת על גבי מחשבה של כלוב. להם יש אחד את השני וכמו חיה נטושה, לי יש רק את עצמי.

בעקרון כבר השלמתי עם הגורל הזה. אבל זה לא משחרר את העצב כי פגה תחושת ביטחון, הרי משפחה אמורה להיות העוגן והסלע היציב משפחה לעולם לא תדחף לתהום אך גם בזה התבדיתי. איך לקבל שאין לי אפילו פינה אחת ביקום כולו להרגיש בה שייכת.? האם ואיך אוכל אי פעם לצאת מתחושת האבֽדון של כל העולם נגד 1 ??